ערך עודף של יצרן

ערך עודף (בגרמנית: Mehrwert) הוא מונח שטבע ויליאם תומפסון ב-1824. המושג הונחל והופץ בעיקר על ידי קרל מרקס בתוך תורת ערך העבודה שלו. תורת ערך העבודה היא התפיסה שהערך של מוצר נובע בעיקר מהעבודה שהושקעה בו.

לפי מרקס, ערך עודף הוא החלק בערך עבודתו של הפועל שאינו משולם לו על ידי בעל ההון. זהו מקור הרווח של הקפיטליסט, ולכן מרקס קרא לכך ניצול, שימוש בעבודת העובד בלי תמורה מלאה.

מרקס הסביר זאת כך: אם העובד מקבל תשלום כשווה ערך לשש שעות עבודה, אבל עובד 12 שעות, שש השעות הנוספות יוצרות ערך עודף שזורם לבעל ההון. כלומר, הקפיטליסט מרוויח מהעבודה שלא שולם עליה.

מרקס השתמש ברעיון הזה כדי להסביר צבירת הון, ריבית וקונפליקטים בין מעמדות. רעיון זה התבסס על תורת ערך העבודה של ריקארדו והוגים אחרים.

מאוחר יותר הופיעה תאוריית הערך השולי (1871), שלפיה מחיר המוצר תלוי גם בהעדפות הצרכן ולא רק בעבודה. הביקורת של אויגן פון בהם-באוורק ב-1884 החלישה את ההשפעה של רעיון הערך העודף בתיאוריה הכלכלית הרווחת. לאחר תיקונים אלה, רוב התומכים ברעיון נשארו הוגים סוציאליסטיים שממשיכים לעבוד עם רעיון מרקס, בעוד כלכלנים אחרים אימצו גישות חדשות יותר, כפי שבא לידי ביטוי גם בכתיבתו של אלפרד מרשל ב-1890.

ערך עודף (בגרמנית: Mehrwert) הוא חלק מעבודתו של העובד שהוא לא מקבל עליו כסף. זהו רעיון שהציגו בתחילה ויליאם תומפסון ואז קידם אותו קרל מרקס.

מרקס אמר שעובד שנותנים לו כסף רק על חלק מהיום, אבל הוא עובד יותר שעות. למשל, אם משלמים לעובד על שש שעות והוא עובד 12, שש השעות הנוספות הן ערך עודף. הערך הזה עובר לבעל המפעל.

מרקס קרא לזה ניצול. ניצול פירושו להשתמש בעבודה של מישהו בלי לשלם לה במלואה.

מאוחר יותר כלכלנים אחרים אמרו שמחיר המוצר לא תמיד נקבע על ידי העבודה. הם אמרו שמה שהקונים רוצים משפיע הרבה על המחיר.