פאדו

פאדו (Fado) הוא סגנון מוזיקלי פורטוגלי. זה אחד הז'אנרים המוכרים של פורטוגל. זמרי הפאדו נקראים פאדישטה (זמרי פאדו).

השירים בדרך כלל מלנכוליים. הנושא המרכזי הוא געגועים (תחושת כמיהה לאנשים או למקומות). יש גם שירי פאדו שמחים מדי פעם.

הליווי המסורתי כולל שתי גיטרות: גיטרה קלאסית וגיטרה פורטוגלית (כלי עם 12 מיתרים). מאז תחילת המאה ה-19 הפאדו נוצר מתוך שילוב של סגנונות עממיים שונים. ייתכן שהיו בו גם השפעות יהודיות, ערביות, אפריקאיות וברזילאיות. הוא תואר כמוזיקה עממית שמייצרת חלק מהמורשת התרבותית של העם הפורטוגלי.

בשנת 2011 הכירה אונסק"ו בשירת הפאדו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית.



פאדו נחשב למוזיקה שמביעה געגועים. במקור הוא היה אמצעי שבו העניים העירוניים של ליסבון הראו את הקשר שלהם לעיר.

בבתי הפאדו (casas de fado) מושמע הפאדו המסורתי, לעתים בעיקר לתיירים. הפאדו העכשווי מוסיף כלי ליווי נוספים, ולפעמים גם תזמורת.

בין 1950 ל-1970 הפיצה הזמרת עמליה רודריגז, שנקראת "מלכת הפאדו", את הסגנון מחוץ לפורטוגל. בשנים האחרונות להקת מדרדאוש עם הווקליסטית טרזה סלגיירו משלבת פולק עם פאדו. זמרת ששרה באולימפיאדת אתונה (2004) בדואט עם סטינג נחשבת כממשיכת דרכה של עמליה רודריגז.

פאדו הוא שיר מפורטוגל. פורטוגל היא מדינה על חוף הים.

שירי הפאדו בדרך כלל עצובים וטראגיים. געגועים (כמיהה למישהו או למקום) חוזרים בהם הרבה.

מנגנים בפאדו בדרך כלל עם שתי גיטרות. הגיטרה הפורטוגלית היא כלי עם 12 מיתרים (מיתרים = חוטים על הכלי).

פאדו נולד במאה ה-19 מתערובת של שירים שונים. יש בו השפעות ממקומות כמו אפריקה וברזיל.



יש מקומות מיוחדים בשם בתי פאדו (casas de fado). שם אנשים יושבים ומקשיבים לשירים.

ב־2011 ארגון עולמי בשם אונסק"ו אמר שחשוב לשמור על שירת הפאדו.

עַלּמה מפורסמת בפאדו הייתה עמליה רודריגז. היא עזרה להפוך את הפאדו לידוע בעולם. להקת מדרדאוש שילבה שירי פולק עם פאדו.