פדובה

פַּדוֹבָה (איטלקית) או פָּדוּאָה היא עיר מרכזית בחבל ונטו שבצפון איטליה. היא מרכז מסחרי ותקשורתי של המחוז. אוכלוסיית העיר הייתה כ-211,560 תושבים ב-2016, ובאזור המטרופוליני מתגוררים כ-1,600,000 איש. העיר שוכנת על נהר הבאקיליון (Bacchiglione), כ-40 ק"מ ממערב לוונציה וכ-29 ק"מ מדרומית לוויצ'נצה.

אף שוונציה מושכת יותר תיירים, פדובה משמרת רחובות עתיקים, גשרים מאבן ונופים שמזכירים את ימי הביניים. כאן גם מתרחש המחזה של שייקספיר "אילוף הסוררת". גלילאו עבר לפדובה ב-1592 והמציא בה ב-1594 משאבת מים המונעת בסוסים (מכונה שמרים ומעבירה מים בעזרת כוח סוסים).


בעיר טוענים שהיא אחת העתיקות בצפון איטליה. לפי המסורת נוסדה ב-1183 לפנה"ס בידי הנסיך הטרויאני אנטנור. בשנת 1274 נקבר שם סרקופג עם שרידיו. בתקופה הרומית הפכה פדובה למוניקיפיום רומי (עיר רומית עם זכויות אזרחיות) ב-45 לפנה"ס. באזור נולד ההיסטוריון טיטוס ליוויוס.

ב-452 ניזוקה העיר מההונים בהנהגת אטילה. היא עברה לשליטת הגותים ולביזנטים במאות הבאות. במאה ה-7 נכבשה בידי הלומברדים ונפגעה קשות; התושבים נמלטו וחזרו בהדרגה.

בימי הביניים המוקדמים העיר הושפעה מאוד מהכוח הדתי של הכנסייה המקומית ולא הייתה בולטת מבחינה פוליטית.

מהמאה ה-11 העיר נלחמה על שליטה בנהרות מול ונציה ווויצ'נצה. שריפה גדולה ב-1174 חייבה שיקום נרחב. במאה ה-13 פרחה פדובה; החלה בניית הבזיליקה המקומית ונוסדה אוניברסיטת פדובה ב-1222 (השנייה באיטליה אחרי בולוניה).

ב-1405 נכבשה פדובה על ידי הרפובליקה של ונציה ונשארה תחתיה עד 1797. ב-1509 נכבשה זמנית על ידי כוחות הקיסר מקסימיליאן, אך הוונציאנים חזרו לשלוט. ונציה בנתה חומות חדשות בין 1507 ל-1544.

ב-1797, אחרי נפילת הרפובליקה הוונציאנית, צורפה פדובה לאימפריה האוסטרית. ב-1814 היא הייתה בחסות ממלכה משותפת של לומברדיה-ונציה. ב-1848 פרץ מרד סטודנטים בעיר. מסילת ברזל בין פדובה לוונציה נבנתה כבר ב-1845.

ב-1866, עם סיפוח ונטו לאיטליה המאוחדת, הפכה פדובה למרכז אזורי עם התפתחות חקלאית ותעשייתית בהמשך.

במהלך מלחמת העולם הראשונה (1915) שימשה פדובה כמפקדת הצבא האיטלקי. לאחר המלחמה נרשמו מהומות ותמיכה צמיחה בפשיזם, ונבנו מבנים בסגנון פשיסטי. ב-1943 הפכה לחלק מהרפובליקה הסוציאלית האיטלקית (מדינה חופשית-בעלת שליטה גרמנית). הפרטיזנים היו פעילים נגד הנאצים והפשיסטים. העיר הותקפה בהפצצות בעלות הברית, וב-28 באפריל 1945 שוחררה על ידי צבא ניו זילנד. לאחר המלחמה חוותה פדובה צמיחה כלכלית מהירה.

פדובה הייתה מרכז יהודי חשוב בימי הביניים. חיו בה רבנים בולטים כמו מהר"י מינץ ומהר"ם מפדואה. אוכלוסייה אשכנזית גדולה הגיעה במאות ה-14, 15, והוקם גטו ב-1603. ב-1612 נערך בו ויכוח תיאולוגי על פרק בספר ישעיהו. ב-1631 מחלה בגטו גרמה למות 421 מתוך 721 תושבים שם. ברמח"ל נולד בפדובה בשנת ה'תס"ז.

במהלך השואה הקהילה נפגעה קשות; 43 מתושביה נרצחו במחנות ההשמדה. כמה אנשים ניצלו באמצעות פעולות הצלה, למשל פלאצ'ידו קורטזה. בתי הכנסת בעיר נפגעו במלחמה; חלק מהחפצים הובאו לישראל לאחר המלחמה. כיום הקהילה מונה כ-250 בני אדם ובית הכנסת האיטלקי פעיל.

ארגון אונסק"ו הכריז על הגן הבוטני בפדובה ועל מעגלי פרסקו מהמאה ה-14 (ציורי קיר) כמורשת עולמית. הפרסקו מפוזר על שמונה מבנים בעיר.

פדובה (גם פדוּאה) היא עיר בצפון איטליה. היא נמצאת במחוז ונטו, לא רחוק מוונציה.

בעיר גרים כ-211,560 אנשים בעיר עצמה, וכ-1.6 מיליון באזור הסמוך.

פדובה ישנה. לפי סיפור עתיק, נוסדה על ידי הנסיך אנטנור לפני אלפי שנים. הרומאים הפכו אותה לעיר רשמית ב-45 לפני הספירה.


לפדובה היו הרבה פגיעות ממלחמות ושלטונות שונים. ההונים ב-452 ופולשים אחרים פגעו בעיר. אחרי תקופות קשות היא שבתה והתפתחה שוב.

במאה ה-13 העיר פרחה. ב-1222 נפתחה שם אוניברסיטה (אוניברסיטה = בית ספר גדול לאנשים בוגרים).

ב-1405 פדובה הושבות על ידי ונציה, והשלטון הוונציאני נשאר עד 1797. ונציה בנתה חומות ושימרה את העיר.

במלחמת העולם הראשונה פדובה שימשה כמפקדה של הצבא האיטלקי. במלחמת העולם השנייה העיר נפגעה מהפצצות ושוחררה ב-28 באפריל 1945 על ידי חיילים מניו זילנד.

לפדובה הייתה קהילה יהודית חשובה. הגיעו אליה רבנים ידועים. ב-1603 הוקם גטו (אזור שבו גרו יהודים). ב-1631 מחלה קשה פגעה בקהילה. במלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי המקום, ורבים סבלו. היום חיים בפדובה כ-250 יהודים ובית הכנסת האיטלקי פעיל.

בפדובה יש גן בוטני מיוחד. גם ציורי פרסקו ישנים במבנים עתיקים. אונסקו קבע שהאתרים האלה חשובים לעולם.