פוליגרף (Polygraph) הוא מכשיר שמקליט תגובות פיזיולוגיות של אדם כדי לבדוק אם הוא מוטרד מגירוי מסוים. הוא נפוץ בחקירות פליליות, בבדיקות תעסוקה ובהערכות קידום, אך אמינותו שנויה במחלוקת. מקור השם מיוונית: פולי = רב, גרף = רישום. לעיתים קוראים לו 'גלאי שקר', תיאור שגוי שכן הוא רושם תגובות גוף ולא שקר ישיר.
ניסיונות לקשור תגובות גוף לשקר קיימים מאז ומתמיד. בסוף המאה ה-19 צ'זארה לומברוזו פיתח מדידת לחץ דם. ב-1914 ויטוריו בנוסי מדד שינויים בנשימה. ג'ון לרסון, פיזיולוג ושוטר, שילב בשנות ה-20 מדידות לחץ דם, דופק והזעה ויצר את הפוליגרף המודרני. ליאונרד קילר פיתח בשנות ה-30 את המכשיר התלת‑ערוצי הנפוץ. בשנים שלאחר מכן נרשמה גם כניסה של המכשיר למרחב המשפטי, אך בהלכות שונות ובתי משפט, בעיקר בארצות הברית, נטו להצביע על חולשותיו המדעיות.
הפוליגרף הגיע לישראל ב-1959 דרך ויקטור כהן וקצין המשטרה עקיבא בן־ישי. כהן ניהל מעבדת פוליגרף בשב"כ בשנים 1961, 1977. ב-2017 חוקק חוק שקבע בדיקות פוליגרף תקופתיות לקצינים במשטרה. ב-2025 התגלה שחלק מקצינים בכירים לא עברו בדיקות כנדרש. ניסיונות לחייב פוליגרף לשרים נתקלו בהתנגדות רשמית, וב-2023 הוכן תזכיר להרחבת השימוש בבדיקות בקבינט.
הרעיון הבסיסי הוא שאדם מוטרד יגיב פיזיולוגית. תגובות אלה כוללות שינויים בלחץ דם ובקצב הלב, שינוי בנשימה, והפרשת זיעה שמשפיעה על מוליכות העור (מוליכות העור = היכולת של העור להעביר חשמל כשהוא מזיע). שיטת הבדיקה הנפוצה נקראת שיטת שאלות ההשוואה (CQT). שיטה פחות נפוצה היא שיטת פריטי החקירה המוכמנים (פח"ם, GKT), שבה בודקים תגובות לפריטי מידע מסוימים.
שאלות רלוונטיות עוסקות ישירות בנושא החקירה. חשוב שנוסח השאלה יהיה הוגן וברור. רצוי שהנבחן יעבור על השאלות לפני חיבור למכשיר, כדי להפחית הפתעה ותגובות לחץ לא קשורות.
שאלות אלו נועדו לעורר אי־נחת כללית אצל הנבחן, כדי להשוות אליה תגובות לשאלות הרלוונטיות. דוגמה: "האם אי פעם אמרת דבר שאינו אמת?".
שאלות פשוטות לגבי פרטים ידועים, כמו שם או כתובת. הן נותנות הפסקה בין השאלות המטרידות ולא נכללות בניתוח התוצאות.
חיישנים מודבקים על החזה, על הבטן, על אצבעות ולעיתים בכף היד. המדידות כוללות קצב לב וכלי דם, נשימה, ומוליכות העור. איגוד פוליגרף אמריקאי דורש ניטור של לפחות שלוש תעלות עיקריות.
מנתחים את עוצמת התגובות בערוצים השונים בהשוואה בין שאלות רלוונטיות לשאלות השוואה. תגובה חזקה יותר לשאלות המהות עשויה להיתרגם כאמירת שקר, ותגובה חזקה יותר לשאלות ההשוואה עשויה להצביע על אמירת אמת. תוצאות דומות נחשבות לא-מכריעות.
לאחר הבדיקה נערכים לעתים ראיון חוזר. המטרה היא לבדוק אי־דיוקים ולאלץ הודאה, שכן הודאות נחשבות לעתים אמינות יותר מתוצאות המכשיר.
התמיכה המדעית בפוליגרף חלשה. מכונים שמבצעים בדיקות טוענים לשיעורי דיוק של 70, 95%, אך מחקרים עצמאיים ופריטים כמו מרגלים שנבדקו ולא נתגלו מפקפקים בכך. יש להבדיל בין "חיובית שגויה" (טוען שמישהו שיקר בעוד שאמר אמת) לבין "שלילית שגויה" (טוען שמישהו אמר אמת בעוד ששיקר). ניתן לכייל בדיקה כדי להקטין שגיאות מסוג אחד, אבל זה מגדיל את שגיאות הסוג השני. דוגמה מספרית שהובאה מראה שאפילו דיוק של 80, 90% לא מבטיח שמי שסומן כחשוד הוא אכן האשם.
תוצאה שגויה עשויה להוביל להאשמות שגויות ופיטורים. לכן פוליגרף אינו נחשב כלי מספק לבידוד אשמים, אלא ככלי עזר כשהחשד קיים ממקורות אחרים.
בדין הפלילי הישראלי אין לתוצאות פוליגרף תוקף ראייתי מחייב. בבית משפט אזרחי ניתן לקבל תוצאה אם שני הצדדים הסכימו מראש והתוצאה ברורה. החוק מאפשר לשב"כ ולשירותים מסוימים לערוך בדיקות סינון ביטחוני. בישראל אין רישוי רשמי לבודקים, אך פועלים איגודים מקצועיים שמעמידים תנאי קבלה והכשרה.
פוליגרף הוא מכשיר שרושם תגובות גוף. הוא בודק דופק, נשימה וזיעה. זיעה נמדדת דרך מוליכות העור. המכשיר לא יכול לומר בוודאות מי משקר.
הרעיון לבדוק תגובות גוף קיים מאז זמן רב. בשנות ה-20 מישהו בשם לרסון שילב מדידות של דופק ונשימה ויצר את הפוליגרף המודרני.
הרעיון פשוט: כשמישהו מוטרד הלב שלו יכול להתרגש, הנשימה משתנה והיד מזיעה. החיישנים רושמים את השינויים האלה.
יש שלושה סוגי שאלות: שאלות על הנושא (רלוונטיות), שאלות להשוואה ושאלות פשוטות על פרטים ידועים. לדוגמה: "האם לקחת משהו שלא שייך לך?".
מעתיקים חיישנים על החזה, הבטן והאצבעות. זה לא כואב. המכשיר רק רושם.
הפוליגרף לא תמיד מדויק. יש טעויות שעשויות להצביע על שקר כשאין שקר. לכן לא תמיד משתמשים בו כראיה במשפטים.
בישראל משתמשים בפוליגרף בבדיקות ביטחוניות ולעתים במשטרה. בשנת 2017 נקבעו בדיקות תקופתיות לחלק מהקצינים. יש איגודים שמכשירים בודקים, אך אין רישוי רשמי.
תגובות גולשים