פוסט-ציונות היא עמדה שלפיה האידאולוגיה הציונית הגשימה את מטרתה, ומתנגדת להרחבת גבולות ישראל על פי צוים דתיים. השם מורכב מהקידומת ״פּוֹסְט״ (אחרי) והמילה ״ציונות״. המונח הוטבע באנגלית על ידי הלל קוק, שליח ארגון שטרן בארצות הברית, בעיתון ניו יורק הראלד טריביון ב-10 בדצמבר 1947.
פוסט-ציונות אינה גישה אחידה, אלא כינוי למגוון עמדות שמבקרות הנחות יסוד ציוניות. פוסט-ציונים מעמידים שאלות מרכזיות על המדינה ועל זהותה, למשל: האם אפשר לשלב מדינה יהודית ודמוקרטית בו זמנית; מה משמעות השייכות הלאומית; ומה טיב הסמכות הדתית והפוליטית. הם מדגישים ניגודים וסתירות שבנרטיב (נרטיב = סיפור גדול) הציוני, ולפעמים משווים אותו לנרטיבים אחרים, כגון זה הפלסטיני.
בשנות ה-80 וה-90 חלו שינויים בחברה הישראלית שהשפיעו על עמדות ציבוריות: פתיחה כלכלית וליברליזציה, ושבירת ההגמוניה של תנועת העבודה. עליית הליכוד ב-1977 סימנה התחזקות עמדות ימניות-ציוניות. ביחד עם אלה הופיעה גם התנגדות שהתבטאה בקרב קבוצות שונות, אך לא כל השינויים הללו הם פוסט-ציונות במובן המלא.
יש גם פוסט-ציונים מוצהרים, בעיקר אינטלקטואלים ואקדמאים, שמערערים על הנרטיב הציוני. הם מעלים טענות כמו קושי להשיג בו-זמנית מדינה יהודית ודמוקרטית, או הניגוד בין מיתוס טוהר הנשק לבין מעשי צה"ל בפועל. בתחילת שנות ה-90 הופיעו פרסומים אקדמיים עם קולות פוסט-ציוניים, ביניהם כתב העת ״תאוריה וביקורת״ (1991) והספר "החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים". אווירת הסכמי אוסלו עודדה מגמה זו, אך פרוץ האינתיפאדה השנייה שינה את המצב ועשוי להצביע על נסיגה של הזרם.
פוסט-ציונות אומרת שהציונות כבר הגשימה את מטרתה. "פוסט" פירושו אחרי. המונח הוטבע על ידי הלל קוק בעיתון ב-10 בדצמבר 1947.
פוסט-ציונים שואלים שאלות על המדינה והזהות. הם בוחנים אם אפשר לשלב זהות דתית ופוליטית בו זמנית. הם גם משווים את הסיפור הציוני לסיפורים אחרים.
בשנות ה-80 וה-90 חלו שינויים בחברה שקשורים לרעיונות אלה. באמצע שנות ה-90 החלו להופיע מאמרים וספרים אקדמיים על הנושא. אחרי הסכמי אוסלו נראה גידול בעיסוק בפוסט-ציונות, אך פרוץ האינתיפאדה השנייה שינה זאת.
תגובות גולשים