פופוליזם

פּוֹפּוּליזם (בעברית: המונאות) הוא סגנון פוליטי שמנסה לזכות בתמיכת הציבור על ידי הדגשת רעיון ה"עם" כקבוצה אחת ואותנטית. הוא נחה על ההבחנה בין "העם" לבין גורמים שמתוארים כזרים או אויבים, כמו אליטות, מיעוטים, מהגרים או יריבים פוליטיים. פופוליזם לא נחשב לאידאולוגיה (מערכת רעיונית מקיפה), אלא לסט של טקטיקות ורטוריקה שמטרתן לצבור ולשמר כוח פוליטי. לכן הוא יכול להופיע בכל צד של המפה הפוליטית.

תנועה פופוליסטית מדגישה שלושה מרכיבים עיקריים: רעיון ה"עם" כאותו גוף טהור; חשיבה דיכוטומית של טוב מול רע; ואנטי-אליטיזם, התנגדות לקבוצות שמצטיירות כבעלות כוח והשפעה. לעתים קרובות היא מציעה פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות. לפעמים היא פועלת ביד קשה נגד מי שלא נחשב ל"העם", וצמצום זכויות קבוצות אלה יכול להתרחש.


פופוליזם מכיל מנסה להכניס לקונספט ה"עם" גם קבוצות שנדחו, ולהשוות את זכויותיהם לאלו של האליטות. פופוליזם מדיר, לעומת זאת, רוצה לכלול רק את ה"עם" שהוא מגדיר כאמיתי, ולהדיר את האחרים. ההבדל ביניהם נוגע בעיקר לשאלה מי נחשב לחלק מהעם, ולנרטיב של טוהר מול דורסנות.


כיוון שפופוליזם הוא סגנון, האופן שבו הוא מקבל ביטוי משתנה לפי אידאולוגיות או אידאולוגיה-לכאורה שמלוות אותו. נהוג להבחין בין פופוליזם שמבוסס על נרטיבים תרבותיים וימניים, לבין נרטיבים סוציו-אקונומיים שמאליים.


פופוליזם קיים כבר זמן רב. דוגמאות היסטוריות שנזכרו הן מרדיו של ספרטקוס ורעיונות שעמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, שננקטו נגד האליטה השלטת. בסוף המאה ה-19 בארצות הברית הייתה תנועה פופוליסטית חזקה של איכרים ועובדים שנלחמה בכוחם של תאגידים גדולים והברונים השודדים. תנועות פרוגרסיביות שניסו להיאבק במונופולים הזניקו רפורמות חשובות, כמו פיקוח על בנקים, חקיקה נגד קרטלים וזכויות בחירה חדשות.

במאה ה-20 ועלית המאה ה-21, מנהיגים פופוליסטיים נטלו עמדות וממשלות שונות. בארגנטינה חואן פרון הנהיג מדיניות פופוליסטית שהטיבה לטווח הקצר עם קידום תעסוקה ותמיכה לשכבות העממיות. בארצות הברית בתקופת השפל הגדול, צעדים פופוליסטיים של ממשלת רוזוולט כללו תוכניות תעסוקה וביטוח לאומי.


בשנים האחרונות עלה שיעור המנהיגים הפופוליסטיים בעולם. בין השמות הבולטים של המאה ה-21 נכללים דונלד טראמפ, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי, טאיפ ארדואן ובנימין נתניהו. מחקר ציין שבראש 33 מדינות עמדה מנהיגות פופוליסטית במהלך שנות ה־2000, 2020. בשיאים מסוימים היו כ-19, 20 ממשלות פופוליסטיות בו-זמנית. נכון ל-2023 נרשמה ירידה במספר המנהיגים מסוג זה, אך תופעה זו עלולה לחזור.

מבחינת הנרטיב, בתחילת המאה ה-21 רוב המשטרים הפופוליסטיים נקטו בגישה אנטי-ממסדית. בהמשך החל גידול בנרטיבים תרבותיים-ימניים ובנרטיבים סוציו-אקונומיים-שמאליים. עד שנות העשרים של המאה, הנרטיב התרבותי-ימני התפשט והנו הנפוץ בקרב המשטרים הפופוליסטיים.



הליברליזם מדגיש זכויות פרט וחופש אישי. פופוליזם מנצל לעתים את הווקום הזהותי, ומציג ערכים אחידים של "העם" כנכונים ומוסריים. כתוצאה, מיעוטים שבעלי דעות שונות עלולים להיתפס כחסרי לגיטימציה. לפיכך תנועות פופוליסטיות רבות נוטות להיות אנטי-ליברליות כלפי קבוצות מסוימות.


המערכת היחסית בין פופוליזם לדמוקרטיה מורכבת. פופוליזם יכול לעלות לשלטון במסגרת דמוקרטית, כי הוא משתמש ברטוריקה של שלטון העם. אך כשהוא שולט, נוטים המנגנונים הדמוקרטיים להיחלש. שני תהליכים עיקריים מסבירים זאת: הראשון, חיכוך וחלוקה חברתית שמייצרים קיטוב בין תומכים נלהבים נגד מתנגדים חזקים; השני, התקפות על מוסדות כמו תקשורת חופשית, מערכת משפט ומוסדות מחקר, שעלולות להחליש פיקוח ובקרות.

כאשר פופוליזם נמשך זמן רב, בחירות ושמירה על חופש והוגנות עלולות להיחלש. גם תחת פופוליזם ימני וגם תחת פופוליזם שמאלי ניכרת שחיקה של מנגנוני דמוקרטיה.


מחקר כלכלי הראה כי בתקופות שלטון פופוליסטי נצפית בדרך כלל הרעה ביחסי תוצר, חוב ותצרוכת פרטית. למרות ההבטחות לשפר את מצב ה"עם", לעתים מצבו הכלכלי של הפרט נחלש. במשטרים שקרובים לשמאל יש לעתים שיפור מסוים בשוויוניות, אך גם עלייה באינפלציה וירידה בשילוב עם המערכת הפיננסית הבינלאומית. בפופוליזם ימני השפעות אלה מתבטאות אחרת מבחינה פיננסית. באופן כללי, ההשפעות הכלכליות החריפו ככל שמשך השלטון הפופוליסטי התארך.

פּוֹפּוּליזם (הֲמוֹנָאוּת) אומר שהמנהיגים מדברים בשם "העם" כאילו הוא קבוצה אחת. "אידאולוגיה" היא מערכת רעיונות. לפופוליזם יש שלוש תכונות מרכזיות: הדגשת העם, חשיבה של טוב מול רע, ושנאה לאליטות (קבוצה עשירה ובעלת כוח).

פופוליסטים לעתים מבטיחים פתרונות פשוטים. הם יכולים להפלות מי שלא נחשב ל"העם". זה קורה הן במדינות עם בחירות והן במדינות בלי בחירות.


פופוליזם מכיל רוצה לכלול אנשים שנדחו. פופוליזם מדיר רוצה לכלול רק את ה"עם" שהוא מגדיר.


יש דוגמאות לפופוליזם עוד מהרומאים ומהמהפכה הצרפתית. במאה ה-19 בארצות הברית היו איכרים שעשו תנועה נגד תאגידים חזקים. במאה ה-20 היו מנהיגים כמו חואן פרון בארגנטינה שהטיבו עם העמוסים לטווח הקצר.


בימינו יש מנהיגים פופוליסטיים בעולם. בין השמות המוכרים: דונלד טראמפ ויקטור אורבן ונרנדרה מודי. בשנים האחרונות היו הרבה מדינות שבהן שלטו מנהיגים כאלה.


פופוליזם יכול לפגוע בזכויות של מיעוטים. גם מוסדות חשובים, כמו בתי משפט ותקשורת חופשית, עלולים להיחלש. כלכלית, לעתים המצב הכלכלי של האזרחים מחמיר אחרי זמן שלטון פופוליסטי.