פיגול

פיגול (מילולית: "תיעוב") הוא מצב שבו קורבן הופך לפסול להקרבה או לאכילה בגלל מחשבה רעה של הכהן בזמן ההקרבה. אכילת פיגול במזיד (באופן מכוון) מחייבת כרת, ובשוגג מקובל להביא קרבן חטאת. האיסור נכלל בתרי"ג מצוות.


בתורה מופיעים פסוקים שאומרים שקורבן שנעשה "פיגול" לא יתקבל, ושאכילתו היא עברה. חז"ל פירשו את הפסוקים כך שהכוונה היא למחשבה של הכהן בשעת ההקרבה במקדש: אם הכהן תכנן לשנות את אופן האכילה או ההקרבה כבר בזמן ההקרבה, הקורבן נפסל. קורבן שהוקרב כהלכתו אך לא נאכל בזמן המיועד נקרא "נותר"; הוא אסור לאכילה אך צורת הפסילה שונה ואין צריך להקריב קורבן חדש על כך.

הסבר חז"ל מדגיש שאין סביר שקורבן ייפסל באופן רטרואקטיבי בלי כוונה בזמן ההקרבה. יש שהסבירו שמדובר הלכה שנמסרה למשה מסיני. הרב אמנון בזק רואה בכך הדגשה של חז"ל על חשיבות הכוונה במצוות, ובפרט בהקרבות.



בתהליך ההקרבה יש ארבע פעולות מרכזיות: שחיטה; קבלת הדם בכלי (המזרק); הולכת הדם למזבח; וזריקת הדם על המזבח. אם הכהן חשב מחשבה פסולה בזמן אחת מהארבע הפעולות האלה, הקורבן נפסל. אם המחשבה התרחשה אחר כך, בעת הקטרת החלקים על המזבח, היא כבר לא פוסלת; זאת משום שזריקת הדם היא שממלאת את תפקיד הכפרה, ולאחריה אין מה לפסול.

מחשבות הפוסלות יכולות להיות כוונה לאכול את הבשר אחרי הזמן המיועד, או כוונה להקריב חלקים ממנו לאחר הזמן. שמות אלה נקראים "מחשבת חוץ לזמנו".


מחשבה אחרת שפוסלת היא כוונה לאכול במקום שלא מותר לו. לכל קורבן יש מקום מותאם לאכילה (למשל בחצר המקדש או בירושלים). מחשבה לאכול מחוץ למקום המותר פוסלת גם היא, אך היא פחות חמורה מאשר סטייה מהזמן ולכן לא תמיד מובילה לעונש כרת.


המשנה מסבירה שמלכתחילה איסור הפיגול מתקיים בעיקר במקרים שבהם לאחר המחשבה הפסולה קיימת פעולה אחרת שיכולה להורות על היתר. לדוגמה: אם פיגל בשעות עבודות הדם, ואחר כך אכלו בשר שהותר בגלל אותה עבודה, ייתכן חיוב בכרת. אבל דברים שההיתר היחיד שלהם הוא בעצם הם עצמם (כמו הדם, הקומץ, הקטורת ומנחת הכהנים) אינם נוטלים על עצמם עונש פיגול מסוג זה.

פיגול (מילה שפירושה "תיעוב") קורה כשכהן (הכהן = אדם שעובד במקדש) חושב מחשבה אסורה בזמן שהוא מקריב קורבן. קורבן הוא בעל חיים שמביאים למקדש.

אם הכהן אוכל את הפיגול בכוונה, זו עבירה חמורה שנקראת כרת (כרת = עונש חמור). אם זה קרה בטעות, מביאים קרבן חטאת.


בתורה כתוב שקורבן יכול להיות פיגול ושאכילתו היא עבירה. חז"ל הבינו שהבעיה היא המחשבה בזמן ההקרבה. קורבן שאכלו אותו אחרי הזמן הנכון נקרא "נותר". הוא אסור לאכילה, אבל זה לא אותו דבר כמו פיגול שנעשה בזמן ההקרבה.



יש ארבע פעולות חשובות בהקרבה: שחיטה; קבלת הדם בכלי; הובלת הדם למזבח; וזריקת הדם על המזבח. אם הכהן חשב מחשבה אסורה בעוד אחת מהפעולות האלה, הקורבן נפסל. אם המחשבה הגיעה אחרי שזרקו את הדם, כבר מאוחר והקורבן לא נפסל. חשיבה על אכילה אחרי הזמן המיועד נקראת "מחשבת חוץ לזמנו".


גם מחשבה לאכול במקום שאינו מותר פוסלת את הקורבן. מחשבה כזאת חמורה פחות מהמחשבה על הזמן.


יש מקרים מיוחדים שבהם נבדק אם אחרי המחשבה הייתה פעולה שנותנת היתר. במקרים כאלה לעיתים יש עונש, ובמקרים אחרים אין.