פיזור אוכלוסין

פיזור אוכלוסין הוא מדיניות שבה מנסות ממשלות להפחית ריכוזיות בערים הגדולות. המטרה היא לעודד אנשים וחברות לעבור או להתיישב באזורים הפריפריאליים.

לעיתים מקימים עיר בירה חדשה, כמו ברזיליה, או מעבירים פעילות ממשלתית לעיר שולית. הרעיון הוא שהממשלה יכולה לשתף פעולה ביצירת תעסוקה (מקומות עבודה) בבירה החדשה. לפעמים המהלך מצליח ולפעמים לא.


המדיניות כוללת מספר אמצעים. בעבר נעשה גם גליה באכיפה, העברה בכוח של קבוצות אוכלוסייה, לדוגמה כדי ליישב אזורים מרוחקים בסיביר בברית המועצות. כיום משתמשים בעיקר בתמריצים כלכליים: מענקי קרקע, הטבות מיסים לחברות שמקימות מפעלים, והקמת מפעלים או מוסדות ממשלתיים באזורים מרוחקים.


למרות הניסיונות, פיזור אוכלוסין יוצר בעיות. אזורים מפוזרים רבים רחוקים ממרכזי תעסוקה ולכן יש שם פחות משרות. באזורים אלה האקלים יכול להיות קשה, מה שמקשה על הישארות תושבים.

בשנים האחרונות טכנולוגיות וגלובליזציה (הגברה של קשרי מסחר ותקשורת בין מדינות) הפחיתו את מספר האנשים שעובדים בחקלאות ובתעשייה. בו בזמן גדל ענף השירותים, שבו יש יתרון לערים גדולות ולהתמקמות של חברות בינלאומיות ליד נמלים ושדות תעופה. גם מהגרים בדרך כלל מעדיפים ערים גדולות. כתוצאה מכך חלק מהפריפריה נחלש, והמטרופולינים ממשיכים לגדול.


ישראל ניהלה מדיניות פיזור אוכלוסין לאורך שנותיה. ציון דרך חשוב הוא "תוכנית שרון" מ-1951, שבה האדריכל אריה שרון קידם הקמת ערים בינוניות בפריפריה ויישובים כפריים סביבן. אחרי קום המדינה פיזור היישובים שירת גם שיקולים של ביטחון וסידור דמוגרפי בגבולות, וגם קיבוע העולים ביישובים רבים יחסית לאוכלוסייה.


משנות ה-70 חלה תופעה של העדפת מגורים כפריים על ידי חלק מהמעמד הבינוני. היישובים הקהילתיים שנוצרו נועדו לענות על הביקוש הזה. בשל עלויות גבוהות של תשתיות, מדיניות התכנון העדיפה לעיתים פיתוח צמוד לתשתיות קיימות, וקיבלה עמדות נגד הקמת יישובים חדשים מרוחקים.

פיזור אוכלוסין זה כאשר המדינה מנסה לפזר אנשים ברחבי המדינה. המטרה היא שלא כולם יהיו בערים הגדולות.

לפעמים בונים עיר בירה חדשה. עיר בירה היא העיר הכי חשובה במדינה. דוגמה לכך היא ברזיליה. לעיתים הממשל מעביר משרות ומוסדות לערים אחרות כדי שאנשים יגלו שם עבודה.


מדי פעם מעבירים אנשים לאזורים אחרים בכוח. זה קרה למשל בברית המועצות כשהעבירו אנשים לסיביר. היום נותנים תמריצים. תמריצים הם הטבות, כמו קרקע זולה או מיסים נמוכים. גם בונים מפעלים ומשרדים של הממשלה באזורים רחוקים.


יש בעיות כשאנשים מתפזרים. בדרך כלל יש פחות עבודות במקומות רחוקים. לעתים האקלים קשה שם. בנוסף, טכנולוגיה הורידה את הצורך בעובדים בחקלאות ובמפעלים. חברות ושירותים מעדיפים לערבב בערים גדולות. מהגרים גם רוצים לגור בערים. לכן הפריפריה לא תמיד גדלה.


בישראל התחילו לתכנן פיזור כבר ב-1951 בתוכנית של האדריכל אריה שרון. בתוכנית קבעו להקים ערים בינוניות בפריפריה ולבנות יישובים כפריים סביבן. אחרי שנות ה-70 חלק מאזרחים רצו לגור בסביבה כפרית, ונבנו יישובים קהילתיים. בגלל המחיר הגבוה של תשתיות, תכננו פחות יישובים חדשים מרוחקים.