פיטאיה

פיטאיה הוא שם כולל לצמחים ממשפחת הצבריים (קקטוסים). הם מאופיינים בגבעולים עמודיים, בניגוד לקקטוסים בעלי גבעולים שטוחים. מקורם בדרום אמריקה, בעיקר באזור הטרופי של מקסיקו, ושמם מקורו בשפות המקומיות של אמריקה הלטינית.

הצמח, שנקרא גם "פרי הדרקון", יכול להגיע בגבעוליו לאורך של עד שישה מטרים. בטבע הפיטאיות בדרך כלל מטפסות וצומחות בצל. לסוג Hylocereus גבעולים בעלי שלוש צלעות ופירות עם קשקשים ללא קוצים. לסוג Selenicereus יש גבעולים עם יותר משלוש צלעות ופירות שלפעמים נושרים מהם קוצים כשהם מבשילים.

לכל צמח יש פרחים רבים, בדרך כלל צהובים או לבנים, שמתפרחים בלילה. כל פרח פורח רק לילה אחד. האבקה, העברת אבקה מפרח לפרח כדי שיתפתח פרי, מתבצעת בטבע על ידי עטלפים גדולים.

קליפת הפרי יכולה להיות אדומה, ורודה-סגולה או צהובה, ועליה קשקשים בולטים. בשר הפרי עסיסי, בצבע לבן או סגלגל, ומלא בזרעים שחורים קטנים. הפרי עשיר בויטמין C, בסיבים תזונתיים ובנוגדי חמצון.

פיטאיה הובאה לאסיה, ובפרט לווייטנאם, בתחילת המאה ה-20 על ידי השליטים הצרפתים. שם היא הפכה לגידול חקלאי נפוץ וזול.

הפיטאיה הצהובה Selenicereus megalanthus (שהשויכה בטעות לסוג Hylocereus) שווקה לראשונה על ידי חקלאים בקולומביה. היא עמידה לחום ופירותיה קטנים אך טעימים יותר. בקולומביה החריבו פטריות במטעים וחקלאים הוסרו אותם. בישראל התברר כי גידול הזן הצהוב מתאים יותר לאקלים המדברי, שבו אפשר לשלוט בהשקיה ובצללה למען בריאות הצמחים.

הפיטאיה האדומה Hylocereus undatus מוכרת באמריקה הלטינית ופופולרית באסיה כ"פרי הדרקון". פרופ' יוסף מזרחי הביא מגוון פיטאיות לישראל ממקורות שונים במטרה להתאקלם ולפתח גידול יצוא ראוי. יתרון בולט הוא צריכת מים נמוכה יחסית. עם זאת, בעיה היא המחסור במאביק טבעי במקום, ולכן נדרש לעיתים אי-האבקה ידנית של פרחים; פעולה זו מגבירה את עלות הפרי.

כדי להשתלט על הבעיות הללו פותחו כלאיים (הכלאה בין זנים ומינים) ששיפרו התאמה אקלימית, טעם וחיי מדף. דרישות הייצוא כללו חיי מדף של שלוש שבועות לפחות, כדי לאפשר הובלה ימית זולה. גם פותחו זני קיץ וזני חורף להמשך אספקה כמעט לאורך כל השנה.

גידול מסחרי בישראל מתבצע בבית רשת בצללה של 30, 60% במישור החוף, בנגב ובערבה. בין הפיתוחים המקומיים: זן ביל"ו שסייע יוסי צפריר, וזנים כמו ונוס והגולדן שפיתח פרופ' יוסף מזרחי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והם בעלי פטנט של האוניברסיטה. בקמפוס ברגמן של אוניברסיטת בן-גוריון קיים בנק גנים גדול של פיטאיה, שנחשב לאחד הגדולים בעולם.

הפיטאיה מופיעה במגוון קליפות וצבעים, בשווקים ובמגש פרוסות, ומשתמשים בה גם לצורכי גידול חקלאי ודקורטיביים.

פיטאיה הוא פרי של קקטוס. קקטוס הוא צמח עם גבעול עבה ששומר מים. פיטאיות מקורן בדרום אמריקה ומקסיקו. בכל העולם קוראים להן גם "פרי הדרקון".

לפיטאיה יש גבעולים ארוכים ויכולים לטפס על עצים. יש שני סוגים עיקריים: אחד עם שלוש צלעות ופירות בלי קוצים, ושני עם יותר צלעות ולפעמים קוצים שנושרים כשהפרי בשל.

לפיטאיה פרחים שנפתחים בלילה. כל פרח פורח לילה אחד. בעזרת עטלפים מועברת האבקה, כלומר גרגירי אבקה עוברים מפרח לפרח כדי שיצמח פרי.

הקליפה של הפרי יכולה להיות אדומה, ורודה, סגולה או צהובה. הבשר בפנים לבן או ורוד, ויש בו זרעים שחורים קטנים. הפרי טעים וכולל ויטמין C וסיבים.

הפיטאיה הובאה לאסיה על ידי הצרפתים לפני כשל מאה שנים. בישראל פרופ' יוסף מזרחי הביא זנים שונים כדי לגדל אותם כאן. פיטאיה צריכה מעט מים, וזה יתרון באזור המדבר.

חלק מהזנים לא פורחים לבד, ולכן אנשים צריכים להאביק את הפרחים ביד כדי לקבל פירות. מגדלים פיתחו זנים משופרים עם טעם טוב וחיי מדף ארוכים. בישראל מגדלים פיטאיות בבתים מרשת ובאזורים כמו מישור החוף והנגב.

אפשר לראות פיטאיות בצבעים שונים בשווקים ובמגש פרוסות.