פלישת הצבא האדום לגאורגיה

הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה הכריזה על עצמאות ב-26 במאי 1918. המדינה ניסתה לבסס שלטון ולחזק גבולות בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה. ההנהגה המנשביקית (מפלגה סוציאל-דמוקרטית) נתקלה בקשיים כלכליים ובחולשה צבאית. הצבא הגאורגי לא היה מאורגן או מצויד דיו כדי לעמוד מול מתקפה סובייטית מאורגנת.

הסובייטים קידמו מהפכה בשכונה ופעלו לחבל ביציבות הפנים. מוסקבה חיזקה את מעורבותה בקווקז אחרי כיבוש באקו ב-1920. רצון להחזיר אזורים שהיו בשליטה רוסית קודם לכן ולמנוע איום מערבי הובילו לתכנון פלישה. סטלין וסרגו אורדז'וניקידזה, שני מפקדים בעלי שורשים גאורגיים, קידמו את הצעד וקיבלו את אישור לנין ב-14 בפברואר 1921.

ב-15 בפברואר 1921 החלה הפלישה הסובייטית. הטקטיקה השתמשה בכוחות הצבא האדום ובתמיכה של בולשביקים מקומיים (בולשביקים = הקומוניסטים) ליצירת מרידות מקומיות. מבצעים פרצו באזור לורי ובמקומות אחרים, והקומוניסטים המקומיים הכריזו על ועדות מהפכניות כגוף מקביל לשלטון.

הקרב על הבירה החל באמצע פברואר. כוחות סובייטיים חדרו מכיוונים שונים. הגאורגים נלחמו בעקשנות כדי להגן על הגישה לטביליסי. ב-24, 25 בפברואר הופעלו טנקים ורכבות משוריינות, והצבא הגאורגי נאלץ להימנע כדי לא לאבד את כל כוחותיו. ב-25 בפברואר נכנס הצבא האדום לטביליסי, והוכרזה הקמת הרפובליקה הסובייטית של גאורגיה.

אחרי נפילת טביליסי המשיכה הפעולה מערבה. כוחות סובייטים כבשו את הערים העיקריות במערב גאורגיה, כולל כותאיסי ובתים נמליים לאורך חוף הים השחור. נסיונות הגאורגים להחזיק קו או לקבל סיוע חיצוני נכשלו; הצרפתים לא נחתו בחוף, והבריטים נמנעו ממעורבות צבאית רחבה.

באותו זמן שירותים טורקיים נכנסו לאזורים דרומיים של גאורגיה. קונפליקט בין מוסקבה לאנקרה עלול היה להחריף, ולכן הסובייטים ויתרו על חלק מהתביעות הטריטוריאליות בהסכם קארס. בתמורה טורקיה ויתרה על טענותיה לבתומי והובטחה לה אוטונומיה במסגרת גאורגיה הסובייטית.

הפלישה הביאה לסיום שלטון המנשביקים ולכינון שלטון בולשביקי בגאורגיה. עם זאת, נשארו כיסי התנגדות הרריים וגרילה. מדיניות הסובייטים עוררה מחלוקת פנימית ומחאה. ב-1924 פרץ מרד גדול כנגד השלטון הסובייטי. לאחר דיכוי המרד רבים הוצאו להורג או הוגלו לסיביר, ואופוזיציה מסוכנת הושתקה.

האירועים של 1921 הפכו לנושא שנוי במחלוקת בהיסטוריוגרפיה. במשך שנים גרסה סובייטית הציגה את הכיבוש כהשלמה של מהפכה עממית. בשנות ה-80 וה-90, עם גלסנוסט ורפורמות, הועלו טענות חדשות. ועדה מיוחדת של הסובייט הגאורגי קבעה ב-1989 כי הפעולות הסובייטיות בגאורגיה היו התערבות צבאית וכיבוש פוליטי. ב-1990 הוקעה הסובייטיזציה של גאורגיה רשמית ככיבוש.

ב-1918 גאורגיה הפכה למדינה עצמאית. המדינה הייתה חלשה צבאית וכלכלית.

בשנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, הסובייטים רצו לשלוט בקווקז. שני גאורגים בכירים בסובייטים, סטלין ואורדז'וניקידזה, קיבלו אישור לניין הגישה לגאורגיה ב-1921.

בפברואר 1921 הצבא האדום של רוסיה פלש לגאורגיה. "הצבא האדום" הוא השם של הצבא הסובייטי. במקביל, בולשביקים (המנהיגים הקומוניסטים) ניסו ליצור מרידות פנימיות.

כוחות סובייטים התקדמו לעבר הבירה טביליסי. ב-25 בפברואר נכנסו הסובייטים לעיר. כמה אלפי אנשים נהרגו בסביבות העיר.

הסובייטים המשיכו לכבוש ערים במערב גאורגיה. הגאורגים ניסו להגן ולעיתים נסוגו להרים להמשיך להילחם.

באותו זמן, טורקיה התערבה בדרום. כדי למנוע מלחמה גדולה יותר, הסובייטים ויתרו על חלק מאדמות באזור בהסכם קארס.

לאחר הכיבוש הוקמה רפובליקה סובייטית בגאורגיה. עדיין היו קבוצות שהתנגדו לשלטון החדש והילחמו במרד. ב-1924 פרץ מרד גדול. לאחר הדיכוי רבים נהרגו או הוגלו, ורבים נוספים נענשו.

מאוחר יותר, בשנות ה-80 וה-90, היסטוריונים בחנו מחדש את האירועים. ועדה שקמה ב-1989 קבעה כי הצעדים של הסובייטים היו כיבוש צבאי.