פלצבו

פלצבו (או תְּרוּפַת דֶּמֶה) הוא טיפול דמה שבו נותנים לחולה חומר או פרוצדורה שאין לה השפעה פיזיולוגית מיוחדת. למרות זאת, המטופל יכול להשתפר בעקבות ההכרה, הציפייה והאמונה שהטיפול יעזור. התופעה שבה האמונה גורמת לשינוי נקראת תגובת הפלצבו, וההשפעה הכוללת, אפקט הפלצבו. ההיפך הוא אפקט נוצבו (nocebo), שבו ציפייה שלילית מחמירה את המצב.

המילה "פלצבו" מגיעה ללטינית ומשמעותה "ארצה". בשימוש ההיסטורי היא נבעה מתרגום של פסוק בתנ"ך ללטינית, ואחר כך שימשה לתיאור מחמאה שנועדה לרצות. הרופאים אימצו את המושג לתאר טיפולים שניתנו רק כדי לרצות את המטופל.

מאמצע המאה ה-18 וה-19 שימוש בפלצבו היה נפוץ. ב-1801 ג'ון היגארת' תיאר ניסוי מבוקר שבו השווה מוטות מתכת שפעלו כביכול מול מוטות מעץ כפלצבו, וגילה תגובות דומות. תומאס ג'פרסון ב-1807 תיאר את התופעה כאחת השיטות הרפואיות של זמנו. לאורך המאה ה-20 היו רופאים שהשתמשו בתרופות דמה במודע כחלק מהפרקטיקה.

פלצבו משפיע בעיקר על תסמינים שנתפסים סובייקטיבית, כמו כאב, בחילה או נדודי שינה. מטא-אנליזה של Cochrane מ-2010 מצאה ראיות משמעותיות בעיקר להשפעה על כאב. בפסיכולוגיה, ציפייה טובה מפחיתה חרדה ומגבירה תקווה, וזה גם חלק מהאפקט. במחלת פרקינסון נמצאו מקרים שבהם פלצבו השפיע גם על תפקוד מוטורי, כנראה כי מנגנוני הציפייה קשורים ישירות למנגנון המחלה.

אפקט הפלצבו נובע משילוב של תהליכים ביולוגיים וקשרים בין-אישיים. ציפייה ותמיכה טיפולית משחררים במוח חומרים כמו אוקסיטוצין, דופמין ואנדורפינים, חומרים שמקלים על כאב ונותנים תחושת רוגע. הפחתת קורטיזול (הורמון הלחץ) ופעילות מוגברת של מסלולי תגמול במוח גם הם מעוררים שינויים פיזיולוגיים.

אסיה רולס הציעה לראות את המפגש הטיפולי כ"מרחב רגשי" שמאפשר ריפוי: נוכחות אמפתית של המטפל יכולה להפעיל מנגנונים עצביים שמגבירים תגובת פלצבו.

אופיאטים פנימיים הם חומרים שהמוח מייצר כדי לשכך כאב (כמו אנדורפינים). בניסויים הזריקו לחולים נלוקסון, חומר שחוסם קולטנים לאופיאטים, וזה ביטל את הקלת הכאב שדווחה אחרי פלצבו. הממצא מראה שאופיאטים פנימיים משתתפים באפקט הפלצבו.

במחקרים קליניים משתמשים בתרופת דמה כ"קבוצת ביקורת" כדי לבדוק אם תרופה אמיתית עובדת מעבר לאפקט הפלצבו. ניסויים טובים הם כפולי-סמיות: גם המשתתפים וגם החוקרים אינם יודעים מי קיבל אמת ומי דמה. בדרך כלל לפחות שליש מהנבדקים שמקבלים פלצבו מדווחים על שיפור.

דוגמה קלאסית היא ניסוי על ניתוח לב שנועד להפחית כאבים בחזה. בקבוצה אחת בוצע הניתוח האמיתי; בקבוצה השנייה נעשה חיתוך ותפירה בלי הניתוח האמיתי (ניתוח דמה). שתי הקבוצות שיפרו מצב באופן דומה, והניתוח נעצר לאחר אלפי פרוצדורות שנעשו ללא תועלת מובהקת.

יצירת פלצבו אמין לטיפול פסיכולוגי מקטינה את הפער באפקטיביות בינו לבין טיפול אמיתי. כאשר משווים טיפול פסיכולוגי להיעדר טיפול, האפקט גדול; אבל כשמשווים לטיפול-ביקורת אמין, ההבדל קטן.

הציפייה לטיפול משפיעה על ציר המוח-מעי, מערכת תקשורת בין המוח למערכת העיכול. עצב הואגוס, שמשדר תחושות מהבטן למוח, משחק תפקיד. הפעלת מסלולי תגמול יכולה להפחית סטרס, לשנות תנועתיות מעי וגם להשפיע על חיידקי המעי, וכך להקל תסמינים של תסמונת המעי הרגיז.

שימוש בפלצבו מעורר שאלות אתיות. רמאות פוגעת באמון ובאוטונומיה של המטופל. מצד שני, ניסויים בפלצבו נחוצים לעתים להוכחת יעילות טיפול חדש. כללים בינלאומיים (כמו הצהרת הלסינקי) והנחיות רפואיות מגבילות את השימוש בפלצבו: הוא מותר רק אם אין טיפול מוכח טוב יותר, הוא לא מסכן את המטופל, ויש סיבות מדעיות לשימוש.

אפקט הפלצבו יכול להתבסס על התניה פבלובית (למידה של תגובה לגירוי). זה מסביר מדוע גם תינוקות ובעלי חיים יכולים להגיב לפלצבו, בלי מודעות או אמונה במובן האנושי.

נוצבו הוא אפקט ההפוך: ציפייה שלילית ממחישה החמרה בתסמינים. גם כאן מעורבים מנגנונים ביולוגיים, ולעתים חסימת קולטני אופיאטיות משחזרת את ההשפעה השלילית.

פלצבו הוא "טיפול דמה". זהו דבר שמקבל אדם במקום תרופה אמיתית. חומר זה בדרך כלל אין לו השפעה רפואית אמיתית. עם זאת, אנשים רבים מרגישים טוב יותר כי הם מאמינים שזה יעזור. האמונה גורמת לשינוי שנקרא אפקט הפלצבו. ההיפך הוא נוצבו, ציפייה רעה שיכולה להחמיר מצב.

המילה פלצבו מגיעה ללטינית ופירושה "ארצה". בעבר השתמשו בה כדי לומר שמי שרוצים לרצות.

כבר במאה ה-19 רופאים וניסויים גילו שלפעמים טיפולים דמיים עובדים. לדוגמה, ניסוי מ-1801 הראה שמטופלים השתפרו גם כשקיבלו חיקוי של המכשירים הרפואיים.

פלצבו עוזר בעיקר ברגשות ובתחושות, כמו כאב או חרדה. לפעמים הוא לא משנה את המחלה עצמה, אבל כן משנה איך האדם מרגיש.

כשאנשים מאמינים שמשהו יעזור, המוח משחרר חומרים שגורמים להרגשה טובה ומורידים כאב. יש גם חיבור בין המוח והבטן שמשפיע על תסמינים.

במחקרים בודקים לעתים תרופות חדשות על ידי השוואה בין קבוצת אנשים שקיבלה את התרופה וקבוצה שקיבלה פלצבו. כך רואים אם התרופה עובדת באמת מעבר לאמונה.

במקרים מסוימים עשו "ניתוח דמה" שבו לא ביצעו את הפעולה הרפואית. מטופלים מדווחים לעתים על שיפור גם אחרי ניתוח דמה.

נוצבו קורה כשמישהו מצפה שהטיפול יזיק. הציפייה הזו יכולה להחמיר את התחושה, גם אם לא נתנו חומר מזיק.

שימוש בפלצבו מעלה שאלות מוסריות. רופאים לא אמורים לרמות, אבל לפעמים ניסויים עם פלצבו נחוצים כדי לדעת אם טיפול חדש באמת עוזר.