פנחס ספיר

פנחס ספיר (קוֹזְלוֹבְסקי; 15.10.1906, 12.8.1975) היה מן הבולטים בפוליטיקה והכלכלה הישראלית במחצית השנייה של המאה ה־20. כיהן שנים רבות כשר המסחר והתעשייה וכשר האוצר, וזכה לכינוי "אבי הכלכלה הישראלית" עקב תרומתו לפיתוח התעשייה והמדינה.



נולד בפולין למשפחה דתית. עלה ארצה ב־1929 והתיישב בכפר סבא. בתחילת דרכו עבד בארגון "החלוץ", ניהל בנק חיסכון מקומי ועמד בראש מפעל מים בכפר סבא. דרך פעילות זו התחיל ליטול אחריות ציבורית ולרכוש ניסיון בניהול תשתיות ופיתוח יישובים.


ספיר התקדם למישור הארצי, ושימש בין היתר כסגן לוי אשכול בחברת המים "מקורות". ב־1947 ניהל פרויקטים להובלת מים לנגב. במלחמת העצמאות עסק באפסנאות ובהעברת נשק, ולאחר הקמת המדינה שימש מנכ"ל משרד הביטחון ולבסוף מנכ"ל משרד האוצר. שינה את שמו לספיר לבקשת בן־גוריון.

היה מקים ותומך מרכזי של אוניברסיטת תל־אביב.


ב־1955 מונה לשר המסחר והתעשייה. קידם פיתוח תעשיות בעיירות פיתוח, העניק תקציבים למפעלים ולפרויקטים לאומיים, ועבר מדגש על חקלאות לתמיכה בתעשייה המתפתחת. עודד משקיעים זרים להקים מפעלים בישראל, ולעיתים רכש השקעות בשיטות ישירות כדי לקדם הקמה של מפעלים באזורי פריפריה.

ספיר תמך ביזמים פרטיים והעניק סיוע לבעלי הון שהשקיעו בתעשייה. הוא נשא עמדות בלתי פופולריות לפעמים, והגן על ידידים פוליטיים בפרשות פוליטיות פנימיות.


ב־1963 נתמנה לשר האוצר, תפקיד בו היה מעורב מאוד בניהול הכלכלה עד 1974. בתקופתו התמודד המשק עם מיתון ב־1966. מיתון (האטה כלכלית) נבע ממספר סיבות: סיום תשלומי השילומים, סיום עבודות ציבוריות גדולות, ירידה בעליות ההמונים ועלייה בצריכה הפרטית. ספיר ואשכול יזמו מדיניות של ריסון: העלאת מיסים וצמצום הוצאות הממשלה כדי לצמצם גירעון תקציבי (חוסר התאמה בין הוצאות להכנסות). צעדים אלו בלמו אינפלציה אך גרמו לעליית אבטלה ולירידה ברמת החיים.

לאחר מלחמת ששת הימים (1967) התרחבה הזירה הכלכלית: שטחים חדשים, משאבים תיירותיים ועולים חדשים פתחו הזדמנויות. הממשלה העדיפה להגדיל את ההשקעות על ידי הגדלת הגרעון. ספיר עצמו התנגד לשליטה ארוכת טווח בשטחים ממניעים כלכליים ודמוגרפיים, אך קיבל את ההחלטות המדיניות של הממשלה ושיתף פעולה.

בשנים 1968, 1969 עזב למשך כשנה את משרד האוצר כדי לשמש מזכ"ל מפלגת העבודה, ונשאר בממשלה כשר ללא תיק. לאחר תום כהונתו חזר למשרד עד פרישתו מהחיים הפוליטיים ב־1974. לאחר פרשת אגרנט ופרישת גולדה מאיר, סורב לו לקבל את ראשות הממשלה למרות שהוצע, והוא תמך ביצחק רבין במרוץ המפלגתי.


נשוי לשושנה, להם בן ושתי בנות. רעייתו הראשונה נפטרה ב־1971. ב־1974 נשא אישה נוספת, רבקה אלנתן. נכדתו היא הסופרת והזמרת מיכל ספיר; אחייניו כוללים שני חתני פרס ישראל בתחומים מדעיים.


ספיר נודע בניהול אישי וריכוזי, כולל שימוש בפנקס שחור לניהול ענייניו. מצד אחד סייע רבות לפיתוח התעשייה ולמשק; מצד שני ספג ביקורת על קרבתו לבעלי הון והטבות שנתן להם. תדמיתו הציבורית הייתה של אדם עז־אופי, טמפרמנטי ועממי.

כהונתו כללה גם מעורבות פוליטית משמעותית, והוא השפיע על מינויים של ראשי ממשלה. לאחר פרישתו שימש יו"ר הסוכנות היהודית מ־1974 עד מותו. ספיר נפטר מהתקף לב במהלך טקס הכנסת ספר תורה בבית הכנסת של יהודי קוצ'ין במושב נבטים בבקעת כנען, ב־12 באוגוסט 1975.

על שמו נקראו מוסדות רבים: המכללה האקדמית ספיר, אזורי תעשייה, שכונות ובתי ספר בארץ.

פנחס ספיר (1906, 1975) היה פוליטיקאי חשוב בישראל. שמו המקורי היה קוזלובסקי. הוא עלה לארץ ב־1929 ובילה רוב חייו בכפר סבא.


התחיל לעבוד בארגונים חקלאיים וניהל גם בנק חיסכון קטן בכפר סבא. עבד בהובלת מים לנגב. אחרי קום המדינה עבד במשרדי הממשלה ונולד לו השם ספיר.


היה שר המסחר והתעשייה. עזר להקים מפעלים ולעודד משקיעים לבנות בישראל. דאג לפריפריה ולקידום תעסוקה.


כיהן שנים רבות כשר האוצר. בתקופתו הייתה תקופה קשה שנקראת מיתון. מיתון זה הוא כשהכלכלה נחלשת. כדי לטפל בזה העלו מיסים וחתכו בהוצאות המדינה. זה עזר לעצור עליית מחירים, אבל גרם לאבטלה ולקושי לאנשים.

אחרי מלחמת ששת הימים קמו הזדמנויות חדשות בכלכלה. ספיר תרם לפיתוח ולגידול הכלכלה גם בזכות עבודות ותיירות.


היה נשוי והיו לו ילדים. אשתו הראשונה נפטרה. נשא אישה שנייה ב־1974. נכדתו היא הסופרת־מוזיקאית מיכל ספיר.


ספיר נודע כאדם עקשן שמנהל עניינים באמצעות פנקס שחור. אנשים זוכרים אותו כאיש חזק שאהב לפתח את המדינה. משרתו האחרונה הייתה יו"ר הסוכנות היהודית. נפטר ב־1975 בעת טקס בבית כנסת בנגב.

יש מוסדות רבים שנקראו על שמו, כמו מכללה ואזורי תעשייה.