פסיכולוגיה של המוזיקה חוקרת את ההיבט הנפשי של חוויות מוזיקליות.
התחום מנסה להבין כיצד אנשים תופסים מוזיקה, יוצרים אותה, מגיבים לה ומשתמשים בה בחיי היומיום.
המחקר בדרך כלל אמפירי, כלומר מבוסס על נתונים וניסויים שמודדים התנהגויות ותגובות.
החקירה החלה מלומדים עתיקים כמו פיתגורס שבדק יחסים פיזיקליים בין אורכי מיתרים.
הניסיון להציג את המוזיקה כמשהו פיזיקלי טהור הושווה לגישות שהדגישו את התפיסה האנושית, כמו זו של אריסטוקנוס.
וינצ'נצו גליליי הראה שגם מתח וההרכב של מיתר משפיעים על הצליל, מה שהוביל להבנה שתפיסה חשובה.
במאה ה-19 צמחה פסיכולוגיה אמפירית של המוזיקה. וילהלם וונדט ניסה לפרק חוויה מוזיקלית לחלקים.
בהמשך הגיעו גישות כמו ביהביוריזם וגשטאלט שהדגישו יחסים ותפיסות של המכלול.
בארצות הברית דגש הועבר גם לחינוך מוזיקלי ולמדידת כישרון, עם חוקרים כמו קרל סישור.
בתקופה המודרנית התחום התרחב וקושר למדעי הקוגניציה ומדעי המוח.
נוצרים מרכזים וכנסים, ומחקרים רחבים המשלבים נתונים התנהגותיים והדמיות מוחיות.
המחקר בוחן תפיסה של קול, קצב, מנגינה והרמוניה, וכן יצירה, ביצוע ותגובות רגשיות.
מוזיקה משפיעה על תהליכים קוגניטיביים כמו חשיבה וזיכרון.
מחקרים מצביעים על השפעות חיוביות של לימוד נגינה על זיכרון, חשיבה מרחבית ועל למידה כללית.
האזנה ונגינה יכולים לחזק ריכוז, שיתוף פעולה ומשמעת עצמית בגיל הצעיר.
תגובות רגשיות למוזיקה קשורות למערכת החיזוק במוח, למשל שחרור דופמין ברגעי שיא.
נוירופסיכולוגיה חוקרת כיצד מוחנו מעבד מוזיקה.
חוקרים משתמשים בכלים כמו fMRI (בדיקה שמראה אזורים פעילים במוח), EEG (מדידת גלי חשמל במוח), PET ו‑TMS.
המוזיקה מערבת מערכות שמיעתיות ומוטוריות בו זמנית, ולכן ביצוע והאזנה קשורים זה לזה ברמת המוח.
התפיסה של גובה צליל, גוון ועוצמה נחקרת בפסיכואקוסטיקה, חקר תפיסת הקול.
הקצב לעיתים מעובד בנפרד, אך מושפע גם ממערכות מוטוריות במוח.
מחקרים מראים שאצל מוזיקאים קיימים שינויים אנטומיים ותפקודיים כתוצאה מאימון ארוך.
מוזיקולוגיה קוגניטיבית משתמשת במודלים ממוחשבים כדי לייצג ידע מוזיקלי ולבחון תאוריות.
מוזיקולוגיה אבולוציונית בוחנת מדוע מוזיקה התפתחה ואילו תפקידים היא יכלה למלא.
שיטות חינוך מפורסמות כוללות את אורף, קודאי וסוזוקי, שכל אחת מדגישה גישה שונה ללימוד.
טיפול במוזיקה משתמש בהאזנה, נגינה וכתיבה כדי לסייע בהתפתחות, ברגש ובשיקום.
יש עדויות על שיפור בתפקוד אצל אנשים מסוימים עם מצבים נפשיים קשים.
ציפייה מלודית היא היכולת לחזות כיצד מנגינה תתפתח.
"תולעת אוזן" היא כששיר חוזר בראש בלי רצון, שירים עם חזרות קלים להידבק.
טענות לגבי מסרים תת-ספיים בשירים נבדקו ולא נמצאה תמיכה מחקרית אמינה.
בסך הכל, הפסיכולוגיה של המוזיקה מחברת בין נתונים אמפיריים, תיאוריות קוגניטיביות וכלים נוירולוגיים.
היא עוזרת להבין איך מוזיקה מעצבת חשיבה, רגש וחינוך, וגם תורמת למוזיקולוגיה ותרפיה.
פסיכולוגיה של המוזיקה בודקת איך מוזיקה משפיעה על המוח והרגשות.
היא חוקרת כיצד אנו שומעים, מבינים וניגנים מוזיקה.
מחשבות על מוזיקה יש מימי קדם. פיתגורס בדק יחסים בין מיתרים.
לימים הבינו שגם איך שאנו תופסים את הצליל חשוב.
היום חוקרים משתמשים במכונות שמראות איזו חלק במוח פעיל.
הם בודקים קצב, מנגינה והרמוניה, איך אנו מרגישים ויוצרים מוזיקה.
ניגון בכלי יכול לשפר זיכרון. זיכרון זו היכולת לזכור דברים.
לימוד מוזיקה גם עוזר בריכוז ובשיתוף פעולה עם אחרים.
מוזיקה משתמשת בחלקים של השמיעה והכישורים המוטוריים במוח.
מוזיקאים שמנגנים הרבה מפתחים חיבורים מיוחדים במוח.
"תולעת אוזן" היא שיר שממשיך להשמע בראש.
היו גם טענות על מסרים נסתריים בשירים, אבל מחקרים לא הוכיחו זאת.
יש שיטות ללמד מוזיקה בילדים, כמו שיטת אורף ושיטת סוזוקי.
טיפול במוזיקה עוזר לאנשים להרגיש טוב יותר ולעבוד על כישורים חברתיים.
מוזיקה היא גם מדע וגם אמנות. היא עוזרת לנו לחשוב, לזכור ולהרגיש.
תגובות גולשים