פצצת שימוש כללי (בראשי תיבות: ש"כ, נקראת גם "פצצת ברזל") היא פצצה שמוטלת מהאוויר ומאזנת בין נזק הדף, חדירה ורסס. פצצות מודרניות מורכבות מזיווד מתכתי עבה שממולא בחומר נפץ (לרוב TNT, תרכובת B או טריטונל). חומר הנפץ מהווה כ־50% ממשקל הפצצה.
פצצות אלו נפוצות במטוסי קרב ומפציצים בגלל היותן שימושיות וזולות. מזהים אותן בדרך־כלל לפי משקל נומינלי (למשל 500 ליברות או 250 ק"ג). המשקל הנומינלי אינו תמיד המשקל המדויק; למשל פצצת Mk 117 שצוינה כאילו 750 ליברות (340 ק"ג) שוקלת בפועל כ־820 ליברות (374 ק"ג).
לעיצוב הפצצה חשיבות באווירודינמיקה. דגמים מודרניים תוכננו להפיק גרר נמוך (גרר = התנגדות האוויר), ככאלה נקראים LDGP או "סליקס". צורה הידועה כ"איירו 1A" נוצרה אחרי 1946 ועוזרת לצמצם גרר.
בתקיפות ממעוף נמוך קיימת סכנה שהמטוס ייפגע מהפיצוץ. לכן מוסיפים התקני האטה, כמו מצנח או סנפירים, כדי להאט את נפילת הפצצה ולתת למטוס להתרחק. אפשר להתקין גם סוגים שונים של מרעומים (פיצוח/מנעול הדלקה) וסנפירים למטרות שונות.
פצצות שימוש כללי משמשות גם כראשי קרב לפצצות מונחות. הוספת ערכות הנחייה הופכת פצצה רגילה לפצצה מונחית לייזר (למשל סדרת Paveway), פצצה אלקטרו־אופטית או לפצצה מונחית לוויינית (כגון JDAM, המשתמש ב־GPS).
בשלב מסוים ארצות הברית השתמשה בפצצות ישנות ממלחמת העולם השנייה, כמו Mk 117 ו־118, שהכילו יחס גבוה יותר של חומר נפץ (כ־65%). פצצות אלה כמעט לא בשימוש כיום; לדוגמה Mk 117 נישאת בעיקר על B‑52.
הפצצות העיקריות בארצות הברית היום הן מסדרת סימן 80. לצורה הידועה כ"איירו 1A" יחס אורך־לקוטר של כ־8:1, מה שמקטין גרר. סדרת סימן 80 נכנסה לשימוש במהלך מלחמת וייטנאם והחליפה פצצות ישנות. הסדרה כוללת כמה דגמים עיקריים. דגם Mk 81 הוכח כבלתי־אפקטיבי בוייטנאם, ונסגר לשירות קרבי, אך חזר לשימוש כראש קרב לפצצות מונחות מאוחר יותר, בגלל פגיעה סביבתית נמוכה יחסית.
הצי והחיל מספקים לפצצות ציפוי מעכב אש לשימוש על ספינות. ציפוי זה מוסיף כ־30 ליברות (14 ק"ג), לכן בסיסים יבשתיים בדרך־כלל לא משתמשים בו.
הבריטים קוראים להן "זיווד בינוני" (MC). המשקלים הנפוצים הם כ־540 ליברות (245 ק"ג) ו־1,000 ליברות (454 ק"ג).
הסימול הרוסי הוא "FAB" ואחריו משקל נומינלי בק"ג. ברבות מהפצצות הרוסיות מותקנות משטחים טבעתיים במקום סנפירים. פצצות כבדות ופחות אירודינמיות נשארו בארסנל הסובייטי לשימוש מפציצים כבדים. דוגמא היסטורית: בטיסה באפגניסטן ב־1988 נעשה שימוש ב‑FAB‑1500 וב‑FAB‑3000.
צרפת מייצרת פצצות במשקלים נומינליים מ־50 ק"ג ועד 1,000 ק"ג. דגמים נפוצים כוללים 250 ק"ג (EU2, T25), 400 ק"ג (T200) ו‑1,000 ק"ג (BL4).
מדינות נוספות מייצרות פצצות משלהן. רבות מהן הן גרסאות של סדרת סימן 80 האמריקנית, או חיקויים דומים (למשל ברזיל, ישראל ושוודיה).
פצצת שימוש כללי נקראת גם "פצצת ברזל". זו פצצה שמוטלת מהמטוס. היא עושה נזק בדף, חודרת ולעיתים משאירה רסיסים.
פצצות אלה עשויות מקליפה מתכתית מלאה בחומר נפץ. החומר מהווה כ־50% ממשקל הפצצה. מזהים פצצות לפי משקלן, למשל 250 ק"ג.
כדי שהמטוס לא ייפגע מהפיצוץ, לעתים מוסיפים לפצצה מצנח או סנפירים. הם מאטִים את נפילת הפצצה.
מבחינה מודרנית, אפשר לחבר ערכות שמכוונות את הפצצה. אז היא הופכת לפצצה מונחית לייזר או מונחית לוויין (שמשתמשת ב־GPS).
בארצות הברית היום משתמשים בדגמים מסדרת "סימן 80". סידרה זו עיצבה פצצות דקות יותר, כדי שלא יגררו את המטוס.
רוסיה קוראת לפצצותיהן FAB ועוד כותבות את המשקל בק"ג. גם צרפת וארצות אחרות מייצרות פצצות במשקלים שונים.
תגובות גולשים