פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור)

פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 מוסמיכה את שר האוצר להפקיע מקרקעין לצורכי ציבור בלבד. הפקעה היא לקיחת זכות קניין על ידי רשות ציבורית.

הסמכה כוללת הפקעה של בעלות, חכירה או זכות אחרת. ניתן גם לגרוע חלק מהזכות, לדוגמה זיקת הנאה למעבר.

דבר הכוונה להפקעה והמועד המינימלי מפרסמים. לאחר הפרסום נציגי שר האוצר ובעלי המקרקעין יכולים להגיע להסכמה על פיצוי. הפיצוי נקבע לפי השווי שהיה מתקבל ממכירת הקרקע בשוק, כלומר המחיר שהיה מתקבל אם המוכר היה מוכר מרצונו.

סכסוכים על פיצויים או זכויות נידונים בבית המשפט. החוק קובע שאין פיצוי על הפקעה של חלק קטן מ‑25% מהקרקע.

בסיומה של התקופה המצוינת בהודעה יכולה הרשות לתפוס את המקרקעין ולהעביר את הזכויות בפנקסי המקרקעין. לפני תפיסת החזקה רשאי שר האוצר לשנות את כוונתו ולהתחרט על ההפקעה.

הפקודה נכתבה בתקופת המנדט ונחשבת מיושנת. היא לא מספקת פתרונות לכמה שאלות בסיסיות בתחום ההפקעה. כתוצאה מכך מתרחשים מחלוקות רבות בין בעלי נכסים לרשויות על גובה הפיצוי. במשך השנים אימצו משרדים ונוהגים שונים דרכי פעולה ומדדים לחישוב פיצוי, וחלקם אף סותרים את נוסח הפקודה. בתי המשפט דנו רבות בסוגיות אלה ובחלק מהמקרים אימצו נוהגים פרקטיים; חלק מהפסיקות קוראות למחוקק להניח חיקוק מודרני.

פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 נותנת לשר האוצר סמכות לקחת קרקע לצרכים ציבוריים. הפקעה היא כשממשלה לוקחת קרקע פרטית.

המדינה יכולה לקחת בעלות או סוגי זכויות אחרים על הקרקע. היא גם יכולה לקבוע הגבלות על השימוש בקרקע.

לפני ההפקעה מפרסמים הודעה ומציינים תאריך מינימלי. אחרי הפרסום אפשר לדבר על פיצוי. פיצוי הוא כסף שמקבלים במקום הקרקע. הפיצוי מחשבים לפי המחיר שהקרקע הייתה יכולה להימכר בשוק.

אין פיצוי אם לוקחים פחות מ‑25% מהקרקע.

בסוף הזמן המוצהר יכולה הרשות לתפוס את הקרקע ולעדכן את הרשומות. לפני תפיסת החזקה השר יכול לשנות את החלטתו.

הפקודה ישנה ומעוררת מחלוקות. יש הרבה ויכוחים בין בעלי הקרקע לרשויות על גובה הכסף. בתי המשפט והרשויות ניסו למצוא פתרונות עד שהחוק יתחדש.

להלן הקשיים בפקודה: