פרנסואה רולאן טריפו נולד בפריז ב-6 בפברואר 1932 ונפטר ב-21 באוקטובר 1984. הוא היה במאי, תסריטאי, מבקר ותאורטיקן קולנוע צרפתי. טריפו נמנה עם אנשי "הגל החדש" (La Nouvelle Vague), תנועה ששינתה את הקולנוע בצרפת בשנות ה-50 וה-60, עם דגש על חופש יצירתי וסגנון אישי.
אביו של טריפו לא היה ידוע בוודאות; לפי אחת הגרסאות הוא היה רופא שיניים בשם רולאן לוי. אמו, ז'נין, הייתה צעירה ונוצרית אדוקה. התינוק נמסר לאומנת וסבתו גידלה אותו רוב חינוכו. בבית המשפחה הושם דגש על מוזיקה וספרות.
קשריו עם אמו התקשו כשהייתה עליו להגרל חזרה אליה. בגיל צעיר החל לשקר ולברוח לבית הספר כדי לקרוא. כבר בילדותו נמשך מאוד לקולנוע; את ההשפעה הראשונה חווה בביקור בבית הקולנוע כשהיה בן שבע.
בגיל ההתבגרות טריפו נטש את הלימודים הפורמליים והפך לאוטודידקט, אדם שלמד בעצמו. הוא הקים מועדון קולנוע, צפה בסרטים רבים וכתב ביקורות. בתקופה זו הכיר אנשים חשובים לעתידו, ובמיוחד את אנדרה באזאן, מבקר קולנוע משפיע.
צעיר נכלל גם במריבות משפטיות: נכלא לקצרה עקב פעילותו במועדון הסרטים ולבסוף שוחרר בעזרת קשריו.
לאחר שירותו הצבאי החל לכתוב ב"מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma), כתב עת מרכזי. שם הפך למבקר בולט וקיצוני. הוא היה מתנגד לקולנוע שנראה לו מיושן, וכתב מאמרים בולטים, ביניהם מאמר שתקף במאים שליוו את מה שכונה אז "קולנוע האיכות".
ב"מחברות" נולדה גם תפיסת ה"אוטר" (auteur). פירוש המונח: הבמאי הוא היוצר העיקרי של הסרט, וסגנונו האישי חשוב יותר לנושא עצמו. טריפו תמך בתיאוריה זו והפך לאחד מגדולי הבמאים שהדגימו אותה.
במקביל החל לביים סרטים קצרים, ובהם "Les Mistons" שחשב כסרטו האמיתי הראשון. ב-1957 נישא למדלן מורגנסטרן ונולדה לו בת.
בסוף 1958 צילם טריפו את סרטו הראשון באורך מלא, "400 המלקות" (1959). הסרט הוא ברובו אוטוביוגרפי-חלקי, ומציג את חוויות הנעורים של גיבור בשם אנטואן דואנל, האלטר-אגו (דמות המייצגת את היוצר) של טריפו. הסרט צולם בשטח, בסגנון דוקומנטרי, כלומר הרגשה של מציאותיות ולא אולפנית. ההצלחה של הסרט סימנה את תחילתו של הגל החדש וזכתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן.
הדמות אנטואן חזרה בעוד כמה סרטים של טריפו, ביניהם "אנטואן וקולט" (1962) ו"נשיקות גנובות" (1968).
ב-1966 ביים את "פרנהייט 451", מותחן מדע בדיוני המבוסס על רומן של ריי ברדבורי. זה היה סרטו הראשון בצבע והיחיד בשפה האנגלית. העבודה מחוץ לצרפת והכתיבה באנגלית הציבו אתגרים, והסרט לא הצליח מסחרית.
בשנות ה-70 המשיך ליצור. ב-1973 יצא "לילה אמריקאי" (Day for Night), סרט על הפקה קולנועית. הוא הוקיר את הקולנוע האמריקאי ולעתים שילב אזכורים של יצירות שהוא אהב.
טריפו שאב השראה מרנואר ומהסגנון שנקרא "ריאליזם פיוטי" (poetic realism). מאפייני הסגנון שלו כוללים צילום ארוך עם מעט עריכה, תנועות מצלמה חופשיות ושימוש בצילומים דוקומנטריים. הוא נמנע משימוש באולפנים ותפאורות מלאכותיות, ושאף לעבוד בתנאים טבעיים.
הוא טען כי לא ייענה ללחצים של אולפנים ולא ישתמש רק בשחקנים מפורסמים. גם ההומאז'ים (הוקרות) שקורא לקולנוענים אחרים ניכרו בעבודתו.
תסריטיו נוטים להתמקד בחוויות אישיות ושגרתיות. הוא העדיף סיפורים על אנשים רגילים והתרחק מנושאים פוליטיים או מהצגת גנגסטרים. תכופות יש בהם חזרה על מוטיבים כמו בריחה, מצוד ותחושת סיום פתוח.
"400 המלקות" (1959), "אנטואן וקולט" (1962), "נשיקות גנובות" (1968), "פרנהייט 451" (1966) ו"לילה אמריקאי" (1973) הם בין סרטיו הבולטים. "לילה אמריקאי" היה מועמד בשני פרסי אוסקר.
ב-21 באוקטובר 1984 נפטר טריפו עקב גידול מוחי. הוא השאיר אחריו השפעה גדולה על קולנוע עולמי ועל רעיון האוטר.
פרנסואה טריפו נולד בפריז ב-1932 ונפטר ב-1984. הוא היה במאי. במאי פירושו: מי שעושה סרטים.
כשהיה תינוק, גדל אצל סבתו. בבית דיברו על מוזיקה וספרים. כילד אהב להסתכל על סרטים הרבה.
כשהיה צעיר עזב את בית-הספר ולמד לבד. הוא פתח מועדון סרטים וצפה בהרבה סרטים.
הוא כתב טקסטים בעיתון קולנוע בשם "מחברות הקולנוע". שם דיברו על רעיון חשוב שנקרא "אוטר". זה אומר שהבמאי הוא כמו אמן, וסגנון שלו עושה את הסרט מיוחד.
הסרט הראשון שלו הארוך נקרא "400 המלקות" (1959). הסרט מספר על נער בשם אנטואן. הסרט צולם כמו אמת, בחוץ ולא באולפן.
הסרט היה מצליח. הוא עזר לטריפו ולחבריו לשנות את הקולנוע בצרפת.
לאחר מכן צילם עוד סרטים מפורסמים, למשל "פרנהייט 451" ו"לילה אמריקאי". הסרטים האלו אהבו אנשים בעולם.
טריפו אהב לצלם כמו אמת. הוא לא אהב תפאורות גדולות. הוא העדיף מצלמה נעה ולצלם במקומות אמיתיים.
הוא גם כתב סיפורים על רגשות וחיים יומיומיים. הוא לא רצה לספר סיפורים על קרבות או אלימות.
ב-1984 הוא נפטר ממחלה במוח. אנשים זוכרים אותו כאחד הבמאים החשובים של התקופה.
