פרסטיטי

פרסטיטי (באיטלקית: prestiti, הלוואות) היו איגרות חוב שהנפיקה רפובליקת ונציה במאות ה־13, 15 למימון מלחמותיה. הן מעניקות לחוקרי כלכלה תיעוד רציף של מחירי האיגרות, שחשוב להבנת התנהגות שערי הריבית בימי הביניים.

ונציה מימנה את הפעילות השוטפת בעיקר ממיסים עקיפים, ובמיוחד ממונופול על המלח. כשהיא זקוקה לכספים גדולים יותר במלחמה, היא הטילה מלווה חובה על העשירים. מלווה חובה פירושו כי האזרחים נדרשו להלוות כסף לשלטון ביחס לעושרם. כל איגרת הופיעה בערך נקוב של 100 דוקט (דוקט = מטבע זהב). לבעל האיגרת שולם מדי שנה סכום קבוע של 5 דוקט. התשלום השנתי הזה הוא ריבית, כלומר תשלום עבור ההלוואה. שיעור זה היה נמוך מהשיעור בשוק הפרטי. הפרסטיטי לרוב לא הוגבלו בזמן ולא נפרעו, אך בעת עודף תקציבי האוצר פדה חלק מהאיגרות.

מאפיין מיוחד של הפרסטיטי היה שניתן לעדכן את השמות שהיו רשומים כאחראים לתשלומים. היכולת להעביר את הזכויות יצרה שוק משני פעיל, והאיגרות הפכו לנכסים נזילים ופופולריים בצפון איטליה ובאירופה. תושבי חוץ יכלו לסחור בהן רק לאחר קבלת אישור ממועצת ונציה. הפרסטיטי שימשו כהשקעה, ככלי לספקולציה, כמקור למימון מוסדות צדקה ואף כנדוניה.

הרשויות תיעדו מדי שנה את מחירי השוק. בדרך כלל האיגרות נסחרו מתחת לערכן הנקוב. בתקופות שלום המחירים עלו, למשל ב־1375, בגלל היצע נמוך וסיכון מופחת. בזמן סיכון מדיני, כמו במלחמה עם ג'נובה ב־1377, המחירים צנחו עד שפל של 19 דוקט. באותה תקופה הממשלה אף השעתה תשלום ריבית, ומחיריהן נפגעו. תנודות המחיר הושפעו בעיקר משני גורמים: סיכון אשראי (הסתברות שהאוצר לא יוכל לעמוד בתשלומים) וסיכון שער הריבית (שינוי שיעורי הריבית בשוק שמוריד את מחיר האיגרת). סכנת שחיקה מפני אינפלציה כמעט לא נדרשה, כי התשלומים נעשו במטבעות זהב ששמרו על ערכן.

פרסטיטי (prestiti) היו איגרות חוב של רפובליקת ונציה. איגרת חוב היא נייר שמבטיח תשלום כסף מאוחר יותר.

ונציה שילמה על רוב השירותים מהכנסות ממיסוי, בעיקר ממלח. כשהיא רצתה כסף גדול למלחמה, היא דרשה מהעשירים להלוות לה כסף. זו נקראת מלווה חובה. כל איגרת הייתה שווה 100 דוקט. דוקט הוא מטבע זהב. על כל איגרת שילמו 5 דוקט בשנה. התשלום השנתי הזה נקרא ריבית. בדרך כלל הפרסטיטי לא היו לתקופה קצובה. לפעמים כשהממשלה הצליחה, היא קנתה חזרה חלק מהאיגרות.

ונציה אפשרה לשנות את השמות על האיגרות. זאת אומרת שאפשר היה למכור את הזכאות. בגלל זה נוצר שוק שבו אנשים קנו ומכרו את הפרסטיטי. זרים יכלו לקנות רק אחרי קבלת אישור. אנשים השתמשו באיגרות להשקעה, למוסדות צדקה, ואפילו כנדוניה.

הרשויות רשמו את מחיר האיגרות כל שנה. בדרך כלל המחיר היה נמוך מה־100 דוקט. בשנים של שלום המחיר עלה, למשל ב־1375. בזמן מלחמה המחיר ירד, וב־1377 הוא הגיע עד 19 דוקט. אז הממשלה גם הפסיקה לשלם ריבית לזמן מה. המחיר השתנה בגלל שתי סיבות עיקריות: חשש שהממשלה לא תוכל לשלם, ושינוי בריביות בשוק. אינפלציה לא הייתה בעיה רבה, כי התשלומים היו במטבעות זהב ששמרו על ערכן.