, הנדפס בצידו הפנימי של הדף, ופירוש התוספות, הנדפס בצידו החיצוני. במעגל חיצוני יותר מובאים פירושים נוספים, הגהות וציונים.]]
'פרשנות התלמוד הבבלי' החלה כבר בתקופת התלמוד והמשיכה להיכתב עד היום. פירושים חשובים נוצרו בעיקר בתקופת הראשונים. פירושו של רש"י מהמאה ה‑11 והתוספות מהמאה ה‑12 עד המאה ה‑14 נחשבים לבסיסי ולמדודים ברוב מהדורות הש"ס. עיון בפירושים אלה הוא חלק מרכזי מלימוד התלמוד בישיבות.
התלמוד עצמו מכיל שכבות פרשנות. האמוראים פירשו את דברי הסוברים שקדמו להם. הם פתרו סתירות, העלו קושיות והביאו דרכי היסק. הסבוראים שאחרי חתימת התלמוד עבדו בעיקר על הטמעה ועריכה של הטקסט, ולא כתבו פירושים נפרדים.
קהילות בבבל דיברו בלשון התלמוד ולמדו אותו בעל פה. לכן לא היה צורך רב בפירוש כתוב שם. אך רק קהילות מרוחקות ראתה בתלמוד "ספר חתום". הגאונים כתבו פירושים לשאלות אלה, כדי לעזור לקהילות הרחוקות. בין מפרשי הגאונים היו שמות ידועים מאגירת מסורות הישיבות בבבל. פירושי הגאונים נשמרו חלקית; רובם אבדו ורק שרידים התגלו בדורות האחרונים.
עם שקיעת מרכז הבבל עבר מרכז הפרשנות לספרד ולאשכנז. ברי"ף (תלמיד חננאל) כתב ספר הלכות קצר שמיקד את תשומת הלב בפסיקה מעשית. באשכנז נוצרה סגנון תמציתי ובהיר, שמוביל לרש"י. בצרפת נולדו התוספות, פירושים שמרחיבים ומאתגרים סוגיות, משווים בין מקורות ומחפשים קוהרנטיות.
בספרד פעלו פרשנים שהשפיעו על הפסיקה, ובהם הרמב"ם שכתב את משנה תורה, ספר הלכתי שמכיל גם פרשנות. הרמב"ן ורבי מאיר אבולעפיה היו בין הכותבים החשובים אחר כך. בפרובאנס ואיטליה גם נכתבו פירושים וחיבורים מקומיים, חלקם שרדו כיצירות חשובות.
בתחילה התפתחה שיטת הפלפול, שכללה חילוקים והשערות רבות. היא הגיעה לשיאה במאה ה‑15 עד ה‑17, בעיקר במרכזי תורה בפולין וגרמניה. הביקורת על הפלפול הובילה להתפתחות לימוד חקרני יותר. שיטות כמו בריסק ושיטות ישיבתיות אחרות הדגישו הבנה קונספטואלית ופירוש ראשונים.
עם תנועת ההשכלה התפתח מחקר ביקורתי של התלמוד באוניברסיטה. בדרך כלל לא קיבלוהו הישיבות, אבל היו ניסיונות לשלב בין שתי הגישות. במאה ה‑20 נוצרו פירושים מודרניים לשפה ברורה, דוגמת פירוש שטיינזלץ (עדין אבן ישראל), שהיו שנויים במחלוקת, אך גם פתחו את הגמרא לקהל רחב יותר.
פרשנות התלמוד מופיעה בסוגות שונות. הנפוצות הן הביאורים, הסברים לשפה ולרעיונות, והחידושים, רעיונות חדשים והסכמות שמרחיבות את הדיון.
, הנדפס בצידו הפנימי של הדף, ופירוש התוספות, הנדפס בצידו החיצוני. במעגל חיצוני יותר מובאים פירושים נוספים, הגהות וציונים.]]
התלמוד הוא ספר גדול של חכמים. פירוש הוא הסבר למה כתוב. כבר בזמן התלמוד חכמים פירשו אחד את דברי חברו. הם ניסו לפתור בעיות ולהסביר.
הגאונים היו חכמי בבל. הם כתבו פירושים כדי לעזור לקהילות רחוקות. אצלם למדין הרבה בעל פה.
בראשונים הופיעו פירושים חשובים. רש"י כתב פירוש ברור. התוספות כתבו שאלות ותשובות שמעמיקות את הדיון. הרמב"ם כתב ספר חוקים חשוב ומסביר.
במאות האחרונות היה פלפול. פלפול הוא משחק רעיונות בין תלמידים. אחר כך התפתח לימוד שמחפש הבנה עמוקה וברורה. שיטות חדשות כמו בריסק עזרו בזה.
מאוחרים יותר חוקרים באוניברסיטאות בדקו את התלמוד בצורה מדעית. גם הופיעו פירושים מודרניים בעברית ובאנגלית. אלה עזרו להרבה אנשים להבין את הגמרא.
יש פירושי מילים ותשובות. ויש חידושים, רעיונות חדשים שעוזרים להבין טוב יותר.
תגובות גולשים