האירועים החלו בדצמבר 1984 בגאלאץ, רומניה, בתום שלטונו של ניקולאה צ'אושסקו. מהנדס הבניין גאורגה אורסו הובא לחקירה אחרי שתי צעירות ממקום עבודתו שלחו עליו עדות. האשמות: ביטוי דעות חתרניות ושמירה של יומן אישי. יומן אישי הוא ספר בו אדם כותב מחשבות וחוויות לאורך זמן.
בחיפוש בביתו נתפסו כתבי יד ויומנים המתעדים יותר מארבעים שנה. הרשויות הספיקו לקרוא חלק מהרישומים רק לאחר זמן. אורסו נעצר בתירוץ של החזקת מטבע זר (נמצאו בביתו 16 דולרים). היומנים שימשו את הסקוריטטה, המשטרה החשאית של המשטר, כדי לזהות ולזמן חקירות נגד אנשים שצוטטו ביומנים.
גאורגה אורסו נולד ב-1 ביולי 1926 בסורוקה. משפחתו עברה לגאלאץ ב-1941. משפחת אמו נמנתה בין הנעדרים בשואה. בגיל צעיר השתתף בקבוצה אנטיפשיסטית והכיר סופרים ידועים, כמו יורדן קימט. ב-1944 החל לפרסם مقالات ולכתוב יומן.
בין 1945 ל-1950 למד הנדסת בניין בפוליטכניקה בבוקרשט. במשך הקריירה עבד כמהנדס מומחה בתחום חוזק החומרים, כלומר בבדיקת עמידות מבנים.
בשנת 1970 יצא לאור ספר שירים שלו בשם "תמיד שניים". ב-1980 מסר להוצאה לאור את ספר המסע "אירופה שלי"; הדפסתו עוכבה וראה אור רק אחרי מותו, ב-1991.
לאחר רעידת האדמה ב-1977 סבר שאישורי השיפוצים שנדרשו היו מסוכנים. הוא סירב לחתום על עבודות לא בטוחות, ופנה לתחנת רדיו אנטי-קומוניסטית במערב, "אירופה החופשית". בעקבות זאת הופנה עליו חשד ומעקב ממושך.
ביומנים ציין אורסו שיחות ושמות אנשים, לעיתים רק בשמות פרטיים. החוקרים לא תמיד הצליחו לזהות מי הם אותם אנשים, ולכן ניסו לחלץ ממנו פרטים. אורסו סירב לשתף פעולה. אנשים שמזוהו על ידי היומנים נחשדו ונחקרו. בוצעו מעצרים נוספים על בסיס הרישומים.
קיימת סתירה בדיווחים על מותו: בתחילה צויין כי לאחר תקופת עינויים בבית כלא בז'ילבה נפטר אורסו מפגיעות פנימיות, אך הרופאים קבעו שמדובר במוות טבעי. בסעיפים אחרים נמסר כי במועד 17 בנובמבר 1985 נפטר מהכאות שקיבל בכלא.
נינה קסיאן, משוררת ידועה שהיתה בקשר עם אורסו, שהתה בארצות הברית בעת מעצרו. היא העדיפה לא לחזור. השלטונות החרימו את רכושה ואת ספריה; חידוש ההוצאות התאפשר רק לאחר נפילת המשטר.
אנדרי חוריה אורסו, בנו של גאורגה וכימאי במקצועו, היגר לארצות הברית זמן קצר אחרי מות אביו. אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי דרש חקירה, ענישה והשבת כתבי היד, כולל היומנים. בתחילה נרשמה התקדמות: הוצאו הליכים ונמצאו היומנים. לאחר מכן חלק מהרשויות של תקופת המשטר הושיבו את עצמם במערכת והמיוחסות נחלשו. המשפטים בוטלו והיומנים הוחרמו שוב.
אנדרי פעל במשך שנים: הקים אתר אינטרנט, גייס אינטלקטואלים דוברי רומנית, פרסם מכתבים פומביים ופנה לתקשורת. ב-15 בנובמבר 2000 הכריז על שביתת רעב ושוחח עם עיתונות. מאמציו חיזקו את תשומת הלב הציבורית. בשנת 2000 הוענק לו פרס GDS על קידום ערכי החברה האזרחית.
לאחר דיונים ושינויים משפטיים, אחד האשמים שוחרר לאחר פחות משנה במקום ריצוי עונש של כ-20 שנים, ללא הסבר מפורש. אנדרי אורסו ממשיך לחפש את היומנים.
בין התוצרים שהופיעו בעקבות הפרשה: סרט של קורנל מיחאלאקה על חייו של אורסו, הכולל גם הקלטות קול שלו. בשנים 2006, 2007 פרסם יורדן קימט שני כרכי מכתבים בין אורסו לחבריו בשם "ספר הידידים שלי".
האירוע קרה בדצמבר 1984 בעיר גאלאץ ברומניה. גאורגה אורסו היה מהנדס. כמה עמיתים הודיעו על דבריו. הם אמרו שהוא כותב יומן אישי. יומן אישי זהו ספר שבו כותבים מחשבות.
בחיפוש בביתו נתפסו יומנים רבים שכתבו יותר מארבעים שנה. הרשויות השתמשו ביומנים כדי למצוא אנשים שנחשדו. אורסו נכלא ונפטר בכלא בשנת 1985.
אורסו נולד ב-1 ביולי 1926 בסורוקה. בגיל צעיר המשפחה עברה לגאלאץ. חלק מבני משפחתו נפגעו בשואה. הוא למד הנדסה בבוקרשט והיה מהנדס בניין במשך שנים רבות.
הוא הוציא ספר שירים ב-1970. ספר מסעות שכתב ב-1980 הודפס רק אחרי מותו ב-1991.
ביומנים ציין אנשים ושיחות. המשטרה החשאית השתמשה ביומנים כדי לחקור אנשים. אורסו סירב לספר מי הם האנשים. בעקבות היומנים עוררו מעצרים נוספים.
בנו של אורסו, אנדרי, עבר לארצות הברית. אחרי נפילת המשטר הציב את דרישותיו: לחקור ולהחזיר את היומנים. מאמציו כללו אתר אינטרנט, מכתבים לתקשורת ושביתת רעב ב-15 בנובמבר 2000. הוא קיבל פרס בשנת 2000.
כמה החלטות משפטיות השתנו ואחד מהנאשמים שוחרר מוקדם. חלק מהיומנים עדיין לא נמצאו.
הופקו גם יצירות על הפרשה. יש סרט על חייו של אורסו. כמו כן יצאו כרכי מכתבים בשם "ספר הידידים שלי".
תגובות גולשים