פשרת 1850 היא חבילת חוקים בת חמישה סעיפים שאישר הקונגרס האמריקאי בנוגע לעבדות בשטחים שנכבשו ממקסיקו ב-1848. זו הייתה פשרה בין דרישות הצפון שהתנגד לעבדות ובין הדרום שתמך בה, אך היא הייתה אד-הוק ולא פתרה את השאלה המרכזית על העבדות. הפשרה החזיקה שנים מעטות ולא מנעה את הפרידה של המדינות ולבסוף מלחמת האזרחים.
העבדות התקיימה בארצות הברית עוד לפני היווסדה. בצפון התעשייתי בוטלה בהדרגה בתחילת המאה ה-19. בדרום החקלאי היא נמשכה כיוון שבעלי האחוזות רצו כוח עבודה זול. ההבדלים האלה יצרו מתחים פוליטיים. במשך שנים קיבלו מדינות חדשות בזוגות, אחת חופשית ואחת עם עבדות, כדי לשמור על שוויון בסנאט. ב-1845 טקסס ביקשה להתלכד כמדינת עבדות. לאחר מלחמת ארצות הברית, מקסיקו עלו שאלות על הסטטוס של השטחים החדשים, כולל קליפורניה ושאר הטריטוריות.
ב-1849 התכנס הקונגרס לדיון. מנהיג הוויגים הנרי קליי קרא לפשרה, אך זה היה סטיבן דאגלס שנסח אותה בפועל. עיקרי ההצעה כללו: קבלתה של קליפורניה כמדינת חירות; קיצוץ גבולות טקסס בתמורה ל-10 מיליון דולר; איסור על סחר בעבדים במחוז קולומביה אך לא איסור על החזקתם; חוק עבדים נמלטים מחמיר יותר; והחלטה שמשטר הטריטוריות החדשות ייקבע לפי "ריבונות העם", כלומר התושבים המקומיים יחליטו אם לאפשר עבדות.
דאגלס הציג את התוכנית בסנאט ונתקל בהתנגדויות קשות מדרומיים וקיצוניים בצפון. בתחילה ניסיונות לאחד את כל הסעיפים בחוק אחד נכשלו, בין השאר בגלל התנגדות הנשיא זאכרי טיילור. לאחר מותו עלה מילרד פילמור לנשיאות, תמך בפשרה, וחמשת החוקים הועברו ונחתמו בספטמבר 1850.
דרומיים רבים ראו בפשרה פגיעה באיזון הכוח, ובמיוחד בקיצוץ שטחה של טקסס ובאיסור סחר העבדים בוושינגטון. צפוניים רבים התקוממו נגד חוק העבד הנמלט, כי הוא חייב אזרחים לסייע בלכידת נמלטים. טיילור עצמו התנגד והציע להעביר את הטריטוריות לסטטוס מדינה כדי לאפשר פתרון אחר.
קליפורניה התקבלה כמדינת חירות. גבולות טקסס נצומצמו; טקסס קיבלה 10 מיליון דולר. סחר עבדים במחוז קולומביה נאסר, אך החזקת עבדים נשארה חוקית שם. חוק העבד הנמלט קבע שנמלטים הם פושעים פדרליים וכל מי שמחביאם יחשב לפושע. סטטוס הטריטוריות נקבע יהיה על פי ריבונות העם, החלטת התושבים.
קליפורניה שינתה את האיזון בסנאט לטובת מדינות החירות. הפשרה ריסנה את המצב לזמן קצר, אך לא פתרה את המחלוקות. ב-1854 חוק קנזס־נברסקה הרחיב את רעיון ריבונות העם והחריף את המתח בין צפון לדרום. השינויים הפוליטיים האלה סייעו ליצירת המפלגה הרפובליקנית ולעליית מנהיגים שתרמו לפריצת מלחמת האזרחים ב-1861.
פשרת 1850 היא חבילת חוקים בארצות הברית על עניין העבדות בשטחים שנכבשו ממקסיקו. המטרה הייתה לנסות להרגיע את הוויכוחים בין הצפון לדרום. זה לא פתר את הבעיה והובילה למתחים חדשים.
באמריקה היו שני אזורים שונים. בצפון רוב המדינות הפסיקו את העבדות. בעמק הדרומי החקלאי העבדות נשמרה. כדי לשמור על שוויון בקונגרס קיבלו מדינות חדשות בזוגות. ב-1849 קליפורניה ביקשה להצטרף כמדינת חירות. זה עורר בעיות בישיבה הפוליטית.
הצעות לפשרה הובלו על ידי הנרי קליי, אך סטיבן דאגלס כתב את החוק. העיקר: קליפורניה תהיה חופשית; גבולות טקסס יקוצצו; וושינגטון תפסיק סחר בעבדים אך עדיין תאפשר החזקתם; חוק העבד הנמלט יחמיר כלפי נמלטים ומי שעוזר להם; הטריטוריות יקבעו את עניין העבדות על ידי "ריבונות העם", כלומר התושבים יחליטו.
בחור המפתיע, הנשיא טיילור התנגד. הוא מת, וסגנו מילרד פילמור תמך וחתם על החוקים בספטמבר 1850.
קליפורניה הצטרפה והמצב בסנאט השתנה. הפשרה פתרה בעיות זמניות בלבד. ב-1854 חוק נוסף הרחיב את רעיון שרק התושבים יחליטו. זה הגביר את המחלוקות והוביל להקמת מפלגה חדשה ולמרטון בדרך לאירועים שהובילו למלחמת האזרחים.
תגובות גולשים