ציורי התנ"ך

ציורי התנ"ך מבקשים להראות ולפרש סיפורים מהתנ"ך. הם מקצרים את הטקסט ומוסיפים פרשנות ויזואלית. לעתים הם אילוסטרציה (איור שמלווה טקסט) למסורת כתובה. לעתים הם יצירה עצמאית, שמנסה לענות על שאלות שהמקרא שואל, כמו מה היה חטא עץ הדעת, כיצד נראה המלאך שנאבק יעקב או איך היה מעמד הר סיני.

רוב הציורים הטיפוליים נוצרו בידי אמנים נוצרים. הסיבה העיקרית לכך היא שההלכה היהודית המסורתית התירה פחות ציור דמויות, מחשש לאיסור עבודת אלילים ולגימוד הממדים הרוחניים של דמויות מקראיות. עם זאת יש יוצאים מן הכלל: פסיפסים בבתי כנסת רומיים, ציורי קיר עתיקים והגדות מאוירות שונות.

לציור היה תפקיד חינוכי וחברתי: להעביר מסרים לקהל שאינו קורא, להרגיש את הרגשות שבסיפור ולהנחיל פרשנות מסוימת.


דירר (1471, 1528), גרמני, יצר רבות של הדפסים ותחריטים על נושאים מקראיים. בין הידועים: סדרת "אפוקליפסה", הדפסים של שמשון ואדם וחוה. עבודותיו מצטיינות בטכניקה ובעומק פסיכולוגי.

מיכלאנג'לו (1475, 1564) צייר ופיסל איטלקי. יצירתו המרכזית בנושא תנ"כי היא ציור תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן. מדובר בפרסקו (ציור על שכבת טיח רטוב) שמחולק לסיפורים תנ"כיים כמו בריאת העולם, אדם וחוה והמבול, ומוקף דיוקנאות נביאים.

רמברנדט (1606, 1669) ההולנדי צייר סצנות תנ"כיות רבות: אדם וחוה, יעקב נלחם עם המלאך, דוד לפני שאול ומשתה בלשאצר.

בלייק (1757, 1827) הבריטי היה משורר, מיסטיקן וצייר. לפרשנותו היו ממד דתי-אישי ומיתולוגי משלו. בין יצירותיו תמונות של אדם וחוה, בריאת האדם ופגיעת השטן באיוב.

דורה (1832, 1883), צרפתי, התפרסם בתחריטים שניתנו לשכפול המוני. ב-1865 פרסם "תנ"ך דורה" עם 127 תחריטים. בעבודותיו נטיה לדרמטיות ולעתים לגרוטסקי.

שאגאל (1887, 1985) היה צייר יהודי שסיבל רבות את נושאי התנ"ך ביצירתו. בישראל ידוע בעיקר בחלונות בית החולים הדסה ובשטיחי הקיר בכנסת, שבהם מתוארים אירועים ומוטיבים מקראיים.

אבל פן עסק רבות בציורי תנ"ך במאה ה-20. הוא השתמש בדמויות מזרחיות מהעירו והעניק לדמויות תנ"כייות חזות של תושבי המזרח של זמנו, בשילוב אלמנטים אירופיים של "אוריינטליזם".

ציורי אדם וחוה מדגימים היטב איך אמנים מפרשים את אותו סיפור בדרך שונה. רמברנדט מצייר זוג פשוט ואנושי, באינטימיות ובאחריות משותפת לחטא. בלייק מציג דמויות אידיאליות יותר, עץ מרהיב ולעתים רמזים למימדים מיניים בסצנה. לוקאס קראנאך מציג את השטן כדמות חצי-אישה חצי-נחש. אצל זמפירי (צייר רב פרטים) הדגש הוא על העונש, ההאשמה והמעקב אחרי חווה.

דורה מציג מלאכים כנושאי כנפיים, על רקע מדברי וחלומי, והופך את המפגש לויזואלי "שמימי". לעומתו ג'רארד הוט מצייר את המלאכים כ"שלושה אנשים" ללא כנפיים, בהתאם לטקסט, ומדגיש את המימד המעשי של האירוח.

גם בפרשנות המילולית יש מחלוקות: הרמב"ם נוטה לראות התגלות נבואית כחזון פנימי, ואילו הרמב"ן מדגיש כי המלאכים הם ישויות חישה במציאות.

ג'יימס טיסו צייר סצנות תנ"כיות בגישה תיעודית וריאליסטית אחרי שביקר בארץ ישראל. פן הושפע ממנו אך שינה סגנון: הוא השתמש ביצירה אקספרסיבית יותר, והציג פרשנות אמונית-יהודית, למשל על ידי ציור הצללים בלבד של המלאכים.

ציורי התנ"ך הם עולם של פרשנויות ויזואליות. כל צייר מביא לשולחן השקפה תרבותית, טכנית ופילוסופית. בעבודות אלה אפשר ללמוד לא רק על הסיפור המקראי, אלא גם על דרך החשיבה והרגש של זמנם.

ציורי התנ"ך מראים סיפורים מהתנ"ך בעזרת תמונות. הם יכולים להיות איור שמלווה טקסט. או תמונה עצמאית שמבינה את הסיפור בדרכה.

הרבה ציורים כאלה ציירו אמנים נוצרים. זאת כי ביהדות המסורתית היו מהססים לצייר דמויות, מחשש לעבודת אלילים.

ציורים עוזרים להעביר סיפור גם לילדים ולמי שלא קורא. הם גם נותנים פרשנות חדשה לסיפורים עתיקים.


מיכלאנג'לו צייר את תקרת הקפלה הסיסטינית. שם יש ציורים של בריאת האדם, אדם וחוה והמבול.

רמברנדט צייר הרבה סצנות תנ"כיות. הוא הראה אנשים פשוטים ואנושיים.

דורה עשה תחריטים. תחריט הוא ציור שמתאימים להדפסה מרובת עותקים. ב-1865 פרסם "תנ"ך דורה" עם המון איורים.

שאגאל צייר נושאים תנ"כיים רבים. בישראל מוכרים חלונותיו בבית החולים הדסה.

פן צייר דמויות מזרחיות כאנשים מהתקופה שלו. הוא שילב אותנטיות עם סגנון אירופאי.


אדם וחוה: רמברנדט ראה אותם כאנשים רגילים. בלייק ראה אותם כאידיאליים ודרמטים. קראנאך צייר את השטן כחצי-אישה וחצי-נחש. זמפירי התמקד ברגע האשמה אחרי החטא.

אברהם והמלאכים: דורה הציג מלאכים עם כנפיים על רקע חלומי. ג'רארד הוט צייר שלושה אנשים בלי כנפיים, כפי שהטקסט אומר. טיסו צייר סצנות ריאליסטיות מהמזרח. פן בחר לצייר רק את צללי המלאכים, כדי להדגיש את המסתורין.