צמר

הצמר הוא סיב המופק משיער של בעלי חיים מבויתים, בדרך כלל כבשים.

הצמר שונה משיער רגיל כי הסיב מתעקל ונוטה "להיתפס" בסיבים אחרים. תכונה זו מאפשרת לייצר חוטים בקלות. הקפלים שבהם נתפס האוויר מעניקים לצמר יכולת בידוד טובה; האוויר הנלכד מקשה על מעבר חום.
הצמר שימש ובא עדיין כחומר מבודד לווילונות ואוהלים, והוא גדל בצבעים טבעיים כמו חום, שחור, אפור ולבן. אפשר לצבוע צמר בצבעים טבעיים וסינתטיים מבלי לפגוע בגמישותו.

השימוש בצמר החל עם ביות הכבשים, כבר בתקופת הברזל, לפני המצאת כלי הגז. בימי הביניים אנגליה שלטה על ייצור הצמר והשתמשה בחוקים לשמור על המונופול. ב-1699 נאסר על המושבות האמריקאיות לסחור בצמר אחת עם השנייה בלי מעורבות אנגלית.
מאוחר יותר, במאה ה־19, המפעלים בגרמניה התחילו להתחרות בשוק האנגלי, וב-1845 הפכה אוסטרליה ליצרנית העיקרית. היום אוסטרליה וניו זילנד הן היצרניות המובילות. רוב הצמר מגיע מכבשי מרינו (מרינו הוא זן כבשים שמפיק צמר דק ואיכותי).

במאה ה־16 הגרו לצפת יהודים מיצרание ספרד ופורטוגל. בין השנים 1525 ל-1575 קמה בעיר תעשיית אריגי צמר שהתרחבה משמעותית. עד שנת 1575 חיו בצפת אלפי משפחות, ורבים מהיהודים עבדו באריגה.

צמר משמש לייצור ביגוד, שטיחים, ריפוד ואוהלים. בעת העתיקה רפדו בו קסדות ושריונות, והוויקינגים השתמשו במפרשי צמר שסייעו לשיט מהיר ותמרון טוב. מיד לאחר הגז, צמר עמיד יחסית למים, ובסריגה אפשר להכין בד כמעט בלתי חדיר למים.

ניקוי צמר כולל טיהור משמנים, לכלוך ופגמים, וכן עיבוי, תהליך שעובד על הבד כדי להדק את הסיבים ולחזקו. שתי פעולות מרכזיות הן צחצוח (הסרת לכלוך והחלקת הסיבים) ועיבוי (fulling, עיבוי = הדקת הסיבים בחום ובמים כדי לחזק את הבד). אחרי זה נמתח הבד על מסגרות הנקראות ממתחים.
בתרבויות עתיקות ניקו וצברו צמר על ידי דריכה ומחבטים. ברומא השתמשו גם בחומרים חסטוניים לניקוי. מימי הביניים נעשה שימוש בטחנות מים שנקראו מבטשה וב"אדמת ניקוי הצמר" (תערובת אלומיניום-סיליקט דמוית חמר). כיום משתמשים בסבונים מודרניים.

בחלקים השונים של העולם משתמשים בזנים שונים של כבשים. כפי שנאמר, רוב הצמר המיוצר הוא ממירינו.

פעילים לזכויות בעלי חיים מתנגדים לשיטות גז הצמר התעשייתיות. הם טוענים שהגז נעשה באופן לא רגיש, שהכבשים נכפות ולעתים אזוקות. המתנגדים קוראים להשתמש בתחליפים סינתטיים כדי להפחית פגיעה בבעלי החיים.

הצמר הוא סיב שמגיע משיער של בעלי חיים מבויתים. בדרך כלל זה צמר של כבש.

הסיב של הצמר מתעקל. הקמטים תופסים אוויר. האוויר הזה שומר על חום.
הצמר צבעוני בדרך טבעית: חום, שחור, אפור ולבן. אפשר לצבוע אותו גם.

אנשים התחילו להשתמש בצמר אחרי שבייתו את הכבשים. בימי הביניים אנגליה ייצרה הרבה צמר. מאוחר יותר אוסטרליה הפכה ליצרנית הגדולה. היום אוסטרליה וניו זילנד מייצרות רוב הצמר.

במאה ה־16 הגיעו לצפת יהודים מספרד ופורטוגל. שם הוקמה תעשיית אריגים מצמר. רבים מהאנשים בעיר עבדו באריגה.

מה עושים מצמר? ביגוד, שטיחים, ריפוד ואוהלים. בזמנים ישנים הרומאים והוויקינגים השתמשו בצמר לצרכים מיוחדים. כשיוצאים את הצמר מהכבש הוא פחות חדיר למים.

ניקוי הצמר מסיר שמן ולכלוך. יש שני שלבים חשובים: צחצוח ועיבוי. צחצוח מנקה. עיבוי (זה להדק את הבד) מחזק את הבד. פעם אנשים דרכו על הבד או השתמשו במכונות מים. היום משתמשים בסבון.

רוב הצמר מגיע מזן כבשים שנקרא מרינו. זה צמר דק וטוב.

יש אנשים שטוענים שגוזזים את הכבשים בצורה שאינה טובה להם. הם מבקשים להשתמש בבדים מלאכותיים במקום לצער את החיות.