קדחת צהובה

קדחת צהובה היא מחלה זיהומית הנגרמת על ידי נגיפים (וירוסים, חלקיקי זיהום קטנים) ממשפחת הפלאוויווירידה. הנגיף מועבר בעיקר על ידי יתושי Aedes (יתוש שנושא מחלות). המחלה נפוצה באזורים טרופיים וסובטרופיים.

הנגיף מתרבה בעיקר בתאי הכבד ופוגע בהם. תסמינים נפוצים הם חום גבוה, כאבי ראש, בחילות, צמרמורת, צהבת (הצהבת העור והעיניים), ולעיתים דימומים, כולל דימום מהקיבה.

בתחילת 2016 פרצה התפרצות משמעותית באנגולה. עד אפריל 2016 תועדו כ-1,600 חולים וכ-225 מתים.

קיים חיסון יעיל לקדחת צהובה. החיסון ניתן מגיל 9 חודשים ומעלה ומגן מפני המחלה בעת נסיעה לאזורים נגועים. אמצעי הגנה אישיים כמו דוחה יתושים, ביגוד מגן ורשתות לא תמיד מספקים. הדברה של יתושים הוכחה כדרך יעילה להפחית הידבקויות.

בחלק מהמדינות החיסון לקדחת צהובה הוא תנאי כניסה. במקרים בהם מגיעים אנשים מאזור נגוע בלי הוכחת חיסון, לעתים מחייבים בידוד. זאת כיוון שיתושי Aedes מצויים גם באזורים אחרים, ויש סיכון להבאת המחלה לאי־אזורים.

אין תרופה ממוקדת לקדחת צהובה. הטיפול מקל על התסמינים בלבד. במקרים חמורים נדרשים עירויים ומתן נוזלים, וטיפול בלחץ דם נמוך. חולים זקוקים למנוחה, אוויר צח והרבה נוזלים.

מקור המחלה ככל הנראה באפריקה, שם הנגיף עבר מפרימטים (קופים) לבני אדם. תושבים מקומיים בקורבנות הראו עמידות חלקית למחלה אחרי חשיפה חוזרת; תופעה זו נקראת חיסון נרכש (acquired immunity, התחזקות ההגנה של הגוף לאחר חשיפה).

הווירוס והיתוש הנשא עברו לאמריקה באמצעות סחר העבדים האטלנטי. המקרה הראשון באמריקה תועד ב-1647 בברבדוס. ב-1685 פרצה מגפה ברסיפה שבברזיל. השם "קדחת צהובה" נרשם לראשונה ב-1744.

במהלך התקופה הקולוניאלית ובמלחמות של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, קדחת צהובה הרגה חיילים רבים. בעת ניסיון הכיבוש של האיטי נהרגו לפי מקורות כ-35,000, 45,000 חיילים צרפתיים. כתוצאה חלקית מהמגפות וקשיים אחרים, נפוליאון ויתר על שאיפותיו בצפון אמריקה ומכר את לואיזיאנה ב-1803.

בצפון ובדרום אמריקה היו התפרצויות גדולות רבות במאות ה-18 וה-19. דוגמאות בולטות: פריצת המגפה בפילדלפיה ב-1793, שבה נהרגו אלפים (מעל 9% מהאוכלוסייה), התפרצויות בניו אורלינס ב-1833 וב-1853, ומגפה רחבה בעמק המיסיסיפי ב-1878 שבה כ-20,000 מתו. ב-1853 ב-Cloutierville בלואיזיאנה מתו 68 מתוך 91 תושבים.

גם בדרום אירופה התרחשה המחלה, כולל התפרצויות בגיברלטר ובברצלונה בתחילת המאה ה-19. ניסיונות ראשונים למנוע את המחלה כללו פעולות שאינן יעילות, כמו שריפת חפצים או חיטוי בדרכים שונות.

בשנת 1881 הציעו קרלוס פינליי וקלאדיו דלגדו כי יתושים מעבירים את המחלה, והמליצו להשמיד יתושים. רבים התעלמו מהם. ב-1900 צוות בראשות וולטר ריד הוכיח את הקשר בין יתושים וקדחת צהובה בניסויים שנערכו בקובה, כולל ניסויים במספר מתנדבים שסיכנו את חייהם.

במהלך המאה ה-20 נשקלה קדחת צהובה גם ככלי נשק ביולוגי על ידי כמה מדינות. החיסון והבנת תפקיד היתושים שינו לחלוטין את האופן שבו מתמודדים עם המחלה.

קדחת צהובה היא מחלה שנגרמת על ידי נגיפים. נגיפים הם גרגירים זעירים שגורמים למחלה. המחלה מועברת בעיקר על ידי יתוש בשם Aedes. יתוש זה יכול להעביר את הנגיף מאדם לאדם.

הנגיף פוגע בכבד. סימנים נפוצים: חום, כאבי ראש, בחילות, והצבע הצהוב בעיניים ובעור (צהבת). לפעמים יש דימומים קלים.

יש חיסון שניתן מגיל 9 חודשים. החיסון מגן כשמטיילים לאזורים נגועים. רשתות למיטה ודוחה יתושים עוזרים, אבל המניע הכי חזק הוא חיסון ושליטה ביתושים.

אין תרופה שמרפאת מיד. מטפלים במנוחה, שתייה רבה ונוזלים בעירוי כשצריך. הרופאים מטפלים בתסמינים כדי שהגוף יתאושש.

קדחת צהובה התחילה כנראה באפריקה. הנגיף הגיע לאמריקה דרך סחר העבדים. היו התפרצויות גדולות במאות ה-17 עד ה-19. למשל, ב-1647 בברבדוס וב-1793 בפילדלפיה מתו אלפים.

מדענים גילו שהיתושים מעבירים את המחלה. קרלוס פינליי הציע זאת ב-1881. ב-1900 וולטר ריד והצוות שלו הראו שזה נכון בניסויים בקובה. אחרי שמבינים שיתושים מעבירים את המחלה, הדברה וחיסון התחילו להציל חיים.