קידושין

קידושין (או אירוסין) הם שלב הלכתי שמייסד את הקשר בין איש לאישה. המהות: האיש מקדש את האישה ומייחד אותה לו. לאחר הקידושין האישה נחשבת לאשת איש ולא יכולה להינשא לאחר, אך בני הזוג עדיין אינם חיים כנשואים עד שלב הנישואים. נישואים = הכניסה לרשות הבעל, כלומר תחילת חיי הנישואים המעשיים.

בפועל קיימות שלוש דרכים לקידושין: קידושי כסף, קידושי שטר, וקידושי ביאה. כיום נהוג בדרך כלל קידושי כסף באמצעות טבעת נישואין; הטבעת משמשת כחפץ שווה כסף.

היסטוריה קצרה: במקורות היה נהוג הפרדה בין הקידושין לנישואים ולעיתים חיכו שנה בין השלבים. במקביל למקרים של נשיאת נשים שנותרו לבדן, בימי הביניים אוחדו השלבים וחוברו בטקס החופה שנקרא חופה וקידושין.

מונחים שקשורים לנישואין השתנו עם הזמן. המונח "קידושין" נגזר מהמילה "הקדש", כלומר מעשה שמפריד ומייחד את האישה לבעל.

במשנה מוזכרות שלוש דרכים עיקריות: כסף, שטר וביאה. בקידושי קטנה (נערה) האב הוא המקבל את הנאת הקידושין.

בקידושי כסף נותן האיש מתנה שיש בה ערך כספי, המינימום הלכתי הוא שווה פרוטה. פרוטה = מטבע קטן; כיום ערכה משוער בכמה עשיריות מיליגרם כסף טהור. משנת הצדדים יש מחלוקות מדוע המינימום הוא פרוטה. היום נהוג להשתמש בטבעת פשוטה ללא אבן יקרה, כי קשה להעריך את שווי האבנים.

יש דינים מיוחדים לקידושין של קטנה, ובהם גם נושא הייעוד, מקרים שבהם אדון יכול לייעד אותה לבנו אחרי קניה.

בקידושי שטר כותב האיש שטר בו הוא מקדש את האישה, לדוגמה "הרי את מקודשת לי", ונותנו לה. השטר צריך להיכתב לשמה של האישה. ההלכה פוסקת שהשטר צריך להיכתב מתוך דעת האישה.

בקידושי ביאה הקידושין נעשים באמצעות קיום יחסי מין. מסורתית הדבר נעשה נדמה כמגונה ולכן הוגבלה. בגמרא מובא גם איפיון בו שהייה לבד בחדר (חדר ייחוד) שנצפים על-ידי עדים יכולה להיחשב לקידושין, גם בלי ראיית המעשה עצמו.

מקורות שנויים בשאלה האם חופה בפני עצמה קונה. יש דעות שונות, אך כיום החופה מהווה חלק מהטקס הכולל של חופה וקידושין.

קידושין דורשים כוונה (גמירות דעת) משני הצדדים. האיש צריך להבהיר את מטרת הנתינה, והאישה יכולה להסכים גם בשתיקה. ניסוח מקובל היום הוא "הרי את מקודשת לי" ופרט ל"בטבעת זו".

נחלקו הפוסקים אם קיימת מצוות עשה מן התורה לקדש אישה. הרמב"ם סובר שיש מצווה, ויש שכתבו שאין מצוות עשה אלא שהקידושין הם שלב לקיום מצוות פריה ורביה.

בזמן הקידושין נוהגים לברך ברכה על המעשה. בתלמוד יש שתי דעות על סיום הברכה; ההלכה מקבלת נוסח עם חתימה, ונוסח מודרני מוסיף "על ידי חופה וקידושין".

לפי הרמב"ם האיש המקדש מברך, אך המנהג האשכנזי מקובל שאדם אחר מברך.

נדרשים שני עדים כשרים שיראו את מעשה הקידושין. העדים מאפשרים להוכיח את כוונת בני הזוג. כאשר הקידושין בביאה, די שבעדים יראו את ההיכנס והיציאה לחדר סגור.

ניתן לקדש באמצעות שליח הן בכסף והן בשטר. שליח יכול לקבל בשם האישה. כיום זה נדיר כי נהוג לקשור את הקידושין לנישואים עם נוכחות הזוג.

יש מחלוקת תנאית האם קידושין שבמידה מסוימת לא מאפשרים ביאה נחשבים לקידושין. בגמרא הוחלט הלכתית באופן יוצא דופן כפי שמסופר.

קידושין (אירוסין) הם שלב שבו האיש מקדש את האישה. מקדש = עושה אותה מיוחדת לו. אחרי הקידושין האישה נחשבת לאשת איש, אבל עדיין לא חיה עם הבעל כזוג עד לנישואים. נישואים = התחלת החיים המשותפים.

יש שלוש דרכים לקידושין: בכסף, בשטר, ובביאה. היום בדרך כלל משתמשים בטבעת. טבעת = חפץ שנראה כמו עיגול שמעניקים בו בטקס.

המילה קידושין קשורה למילה "הקדש". היא אומרת שהאישה מיוחדת לבעל.

בקידושי כסף נותנים מתנה בעל ערך. בקידושי שטר כותבים שטר שמצהיר שהאישה מקודשת. בקידושי ביאה זה נעשה על ידי קיום יחסים, אבל זה נדיר ומלא חוקים.

המינימום הוא בערך פרוטה. פרוטה = מטבע קטן מאוד. בגלל הקושי להעריך אבנים יקרות, נהוג להשתמש בטבעת פשוטה.

השטר צריך להיכתב לשמה של האישה. למשל "הרי את מקודשת לי". ההלכה אומרת שהאישה צריכה להסכים לכך.

בגמרא אמרו שזה בעייתי בגלל הפרטיות והצניעות. יש דינים מיוחדים לגבי עדים במקרה כזה.

בימינו חופה וקידושין עושים יחד בטקס המקובל.

גם האיש וגם האישה צריכים לרצות בכך. תמיד צריך שיהיה ברור מה המטרה.

נדרשים שני עדים שראו את המעשה. העדים עוזרים לוודא שהכל נעשה כהלכה.

אפשר לקדש גם על ידי שליחים, אבל זה נדיר היום.

קידושין הם פעולה משפטית-דתית עם כללים ברורים. הרבה מהמנהגים שאנו רואים היום נוצרו כדי להגן על הנשים ולהבטיח הבהרת כוונה.