קסטלו די ריבולי

קסטלו די ריבולי (Castello di Rivoli) היא מצודה בריבולי, ליד טורינו שבאיטליה. המצודה שימשה מעונות של בית סבויה, שושלת של שליטים. כיום המבנה הוא מוזיאון לאמנות עכשווית של טורינו.

מקובל שהמצודה נבנתה בין המאה ה-9 למאה ה-10, אך העדות הכתובה הראשונה היא משנת 1159. במסמך זה פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (קיסר = שליט גדול), העביר את הבעלות על ריבולזה לבישוף טורינו.

במאה ה-11 נרכשה המצודה על ידי בית סבויה (בית מלוכה). בתוך שנים ספורות התחולל סכסוך עם הבישוף, והוא גרם לנזקים למבנה ב-1184. בשנת 1330 העביר הרוזן אמדאו ה-4 את פעילות מועצת הניהול של האזור אל המצודה. אז גם הוצגו שם תכריכי טורינו בדרך לכנסייה בטורינו.

בשנת 1559, על פי הסכם שאטו-קאמברסיס, הדוכס אמנואלה פיליברטו עבר להתגורר במצודה עד לידת יורש זכר. חזרתו לטורינו התרחשה לאחר הולדת בנו ב-1562. עבודות שיפוץ נמשכו וקיבלו צורה של מיבנה שנקרא "מניקה לונגה" (Manica Lunga), גלריה ארוכה שהושלמה סביב 1644.

רוב האוצרות שהוצגו בגלריה נבזזו על ידי כוחות צרפתיים בזמן מלחמת תשע השנים, בסוף המאה ה-17. בתחילת המאה ה-18 חידש האדריכל פיליפו יובארה שיפוצים בהזמנת הדוכס ויקטור אמדאו ה-2. יובארה בנה את חזית המצודה, אך לא השלים אותה.

לאחר מותו של אמדאו ה-2 ננטשה המבנה. ב-1863 הפכה העירייה את המצודה לקסראקטין (חיל צבאי), וכעבור כעשרים שנה שימש אגף כספרייה. במלחמת העולם השנייה ניזוקה המצודה ונשארה נטושה עד 1979, אז החלו עבודות שיקום. היום נותרו שני מבנים עיקריים: ה"מניקה לונגה" והחזית הבלתי גמורה של יובארה. ב-1984 נפתחה המצודה כמוזיאון לאמנות בת זמננו, ומוכרת כאחד המוזיאונים החשובים מסוג זה באירופה.

עבודות השיפוץ הראשוניות נעשו על ידי האדריכל אנדראה ברונו. בשנים הבאות המשיך טיפול במבנה, כולל פעולות בשנות ה-60, ובסופו של דבר שומרה הטירה והוסב חלקה למוזיאון לאמנות מודרנית.

קסטלו די ריבולי היא מצודה בעיירה ריבולי, ליד טורינו באיטליה. מצודה = טירה. היום זה מוזיאון לאמנות מודרנית.

סוברים שהמצודה נבנתה כבר לפני הרבה שנים, במאה ה-9 או ה-10. אבל המסמך הראשון שנשאר הוא מ-1159. במסמך הזה פרידריך ברברוסה, קיסר (קיסר = שליט חשוב), מסר את השטח לבישוף טורינו.

במאה ה-11 קנה אותה בית סבויה, משפחת שליטים. ב-1184 נגרם שבר במבנה בגלל סכסוך עם הבישוף. ב-1330 ניתנה למצודה פעילות ניהולית חשובה באזור.

במאה ה-16 הדוכס אמנואלה פיליברטו גר שם לזמן קצר עד לידת בנו ב-1562. עד המאה ה-17 הוקמה גלריה ארוכה בשם "מניקה לונגה". גלריה = מקום תצוגה לאמנות.

בסוף המאה ה-17 חיילים צרפתיים לקחו רוב האוצרות. בתחילת המאה ה-18 האדריכל יובארה בנה חזית חדשה, אך לא השלים אותה. אחרי מותו של הדוכס המצודה ננטשה.

בשנת 1863 הפכה העירייה את הטירה למחנה צבאי. כעשרים שנים אחר כך שימש חלקה כספרייה. במלחמת העולם השנייה ניזוקה המצודה. היא נותרה ריקה עד 1979, אז החלו לשקם אותה.

היום נותרו שני מבנים עיקריים: ה"מניקה לונגה" והחזית של יובארה. ב-1984 נפתחה המצודה כמוזיאון לאמנות בת זמננו.

תמונות מציגות את הכניסה ל"מניקה לונגה", תוספות מודרניות ואת המראה הכללי.