קפיצה למים

קפיצה למים היא ספורט תחרותי אולימפי. קופצים יחידים או זוגות קופצים לבריכה ממקפצות גמישות או מפלטפורמות קשיחות. הם מבצעים אקרובטיקה בזמן הנפילה ונכנסים למים בצורה נקייה ככל האפשר. ביצוע הקפיצות מוקצע על ידי שופטים, והניקוד משקלל גם את דרגת הקושי של הקפיצה.

מקפצות גמישות נפוצות בגבהים של 1 ו-3 מטרים. פלטפורמות קשיחות גבוהות יותר: 5, 7.5 ו-10 מטרים. בגבהים הנמוכים מתאמנים וקופצים ברמות מתחילות; בתחרויות חשובות קופצים מגבהים הגבוהים. באולימפיאדה מקפיצים מ-3 מטרים ו-10 מטרים. הקרש הגמיש נותן דחיפה נוספת, ולכן הטכניקה בו שונה מזו של פלטפורמה קשיחה.

קפיצה מוגדרת על פי תנוחה, כיוון ומספר חצאי סלטות וסיבובים. סלטה (somersault) היא סיבוב סביב ציר רוחבי, וסיבוב (twist) הוא סיבוב סביב ציר אנכי. ככל שמבצעים יותר חצאי סלטות וסיבובים, הקפיצה קשה יותר.

יש ארבע תנוחות עיקריות: ישרה (גוף ישר), כידון (pike - מכופפים במותניים), מקופלת (tuck - ברכיים קרובות לחזה) וחופשית (שילוב תנוחות במהלך הקפיצה). את המונחים המסובכים מסבירים בראשונה שהוזכרו.

קיימים כמה כיוונים עיקריים: קדימה, אחורה, היפוך ופנימה. יש גם כיוון מעורב, הכולל סיבוב תוך סלטה, וכן עמידת ידיים כמוצא במגדל. עמדת המוצא שונה לפי הכיוון, אבל מבחינה טכנית כמה כיוונים קרובים זה לזה.

לכל קפיצה יש מספר מזהה. הספרות מייצגות בין היתר את הכיוון ומספר חצאי הסלטות. לדוגמה, קפיצה פנימה עם סלטה אחת מסומנת כ-402. לציון מלא מוסיפים אות לתנוחה, למשל 402A או 402C. אסור לחזור על אותו מספר קפיצה בתחרות.

לפני תחרות ברמה גבוהה, כל קופץ מגיש רשימת קפיצות קבועה. היא כוללת קפיצות חובה וקפיצות רשות. מגבלות על סה"כ דרגות הקושי עוזרות להגדיר מהן הקפיצות החובה. לרוב הקפיצות החובה פשוטות יותר ומדגישות שליטה ביסודות, בעוד שקפיצות הרשות מאפשרות להראות יכולות מתקדמות.

לכל קפיצה נקבעת דרגת קושי מספרית על ידי FINA, פדרציית השחייה העולמית. דרגות הקושי תלויות גם בגובה המקפצה. לדוגמה, 402C מ-3 מטר מקבלת דרגת קושי 1.4, ואילו הקפיצה הקשה 409C מאותו גובה מוערכת ב-4.2. הבחירה ברשימה מאתגרת אבל אפשרית חשובה, צריך איזון בין קושי לביצוע נקי.

אחרי כל קפיצה נותנים לה שופטים (בדרך כלל חמישה או שבעה) ציון בין 0 ל-10. משמיטים את הציון הגבוה והנמוך, מחברים את השאר ומכפילים בדרגת הקושי. כך מתקבל הניקוד של הקפיצה. חשוב שהשופטים יהיו עקביים כדי ששיפוט סוביקטיבי לא ישנה את התוצאות היחסיות.

בקפיצה סינכרונית (synchronized diving) קופצים שניים בו-זמנית וניסיונם לבצע קפיצות זהות בתיאום מושלם. המקצוע הפך לאולימפי באולימפיאדת סידני 2000. יש מקצים בני אותו המין ולעיתים מקצים מעורבים של גבר ואישה.

עד שנות ה-80 של המאה ה-20 שלטו האמריקנים בענף כמעט ללא מתחרים. מאז, אחרי חזרת סין לאולימפיאדה (לוס אנג'לס 1984), היא הפכה לכוח מוביל. מתוך 122 מדליות זהב שחולקו עד 2018 זכיה בידי ארצות הברית הייתה 49, לסין 40, ושאר המדינות יחד 33. בארבע האולימפיאדות מ-2004 עד 2016 זכו הסינים ב-26 מתוך 32 מדליות זהב.

קפיצה למים בישראל התקיימה בתחרויות מאז המכביה הראשונה ב-1932. התחרויות נערכו בבריכות שונות, ובאתר לשעבר של קאנטרי קלאב גלילות נותרה המקפצה הוותיקה כפסל זיכרון בפארק שנחנך בדצמבר 2023. מאז שנות ה-90 אין בישראל בריכה תקנית לתחרויות קפיצה למים, ולכן ענף זה אינו פעיל תחרותית. רק קופץ ישראלי אחד השתתף באולימפיאדה: יואב רענן (הלסינקי 1952, מלבורן 1956).

קפיצה למים היא ספורט שבו קופצים לבריכה ומבצעים תרגילים באוויר. המטרה היא להיכנס למים בצורה נקייה ושקטה.

יש שני סוגי מתקנים: קרש גמיש בגבהים 1 ו-3 מטרים, ופלטפורמה קשיחה גבוהה, עד 10 מטרים. באולימפיאדה מקפיצים מ-3 ו-10 מטרים. הקרש הגמיש נותן קפיצה גבוהה יותר.

כל קפיצה מתוארת לפי תנוחה, כיוון ומספר סלטות וסיבובים. סלטה היא גלגול קדימה או אחורה. סיבוב הוא פנייה סביב הגוף.

יש תנוחה ישרה, תנוחת כידון (מתכופפים במותניים), תנוחה מקופלת (ברכיים קרובות לחזה) ותנוחה חופשית.

כיוונים נפוצים: קדימה, אחורה, היפוך ופנימה. יש גם קפיצות שמתחילות בעמידת ידיים.

בקפיצה סינכרונית קופצים שניים בו-זמנית ומנסים להיות מדויקים זה עם זה. זה הפך לספורט אולימפי ב-2000.

שופטים נותנים לכל קפיצה ציון בין 0 ל-10. מסירים את הציון הכי גבוה והכי נמוך, מסכמים את השאר ומכפילים בדרגת הקושי. כך מקבלים את הניקוד של הקפיצה.

בישראל התקיימו תחרויות מאז 1932. מאז שנות ה-90 אין בריכה תקנית לתחרויות, ולכן אין תחרויות רבות. רק קופץ אחד יצג את ישראל באולימפיאדה: יואב רענן.