קרב איסאנדלוואנה

ב-22 בינואר 1879 התרחש קרב איסאנדלוואנה, אחד הקרבות החשובים במלחמת הזולו. לוחמי הזולו, ברובם חמושים בחניתות, הצליחו להביס כוח בריטי גדול ומצויד היטב. זהו מקרה יוצא דופן שבו כוחות מקומיים חמושים בנשק פשוט גברו על צבא אירופי גדול.

הצבא הבריטי חולק לפי תוכנית לארבע עוצבות נפרדות. שלוש עוצבות נערכו לפלוש לתחום הזולו, ועוצבת רביעית נשמרה בעתודה בגבול בראשות קולונל דרנפורד. ב-11 בינואר הורה לורד צ'מלספורד, המפקד העליון, לחצות את הגבול, ושאר העוצבות חצו ביום הבא.
ב-20 בינואר הקימו הבריטים מחנה באיסאנדלוואנה כמקום בסיס לסיורים. המודיעין הבריטי היה לקוי: שולחו רק סיורים בודדים ולכן לא גילו את הכוח המרכזי של הזולו, המונה כ-20,000, 22,000 לוחמים.

למחרת חילק צ'מלספורד את הכוח ושלח בין היתר 16 פלוגות של NNC (ראשי תיבות של Natal Native Force, כוח ילידים של נטאל). כוח אחר יצא בפיקוד דרטנל, וכוח קטן בראשות פולין נשאר לשמור על המחנה. צ'מלספורד יצא עם הארטילריה, התותחים, והכוח העיקרי לסריקה.
דרנפורד הגיע עם עוצבת העתודה ב-22 בינואר. עוצבה זו כללה פרשים, רגימנט, יחידת חיילים גדולה, של חיל עזר אפריקני וסוללת רקטות.

הלוחמים הזולו פעלו לפי טקטיקה טיפוסית שנקראת 'אימפי' (יחידת קרב וזירת לחימה). הם שלחו שתי "קרניים" לאיגוף, בעוד החלק העיקרי, ה"חזה", נועד לרתק את הבריטים. ה"חזה" התפרס מול הקו הבריטי לאורך כ-1.5 ק"מ, והקרנים הקיפו את הצדדים והעורף.
הבריטים היו מפוזרים במחנה, עם רווחים גדולים בין החיילים. דיווחים מספרים שמצב התחמושת התדרדר ושהרצים נאלצו לכסות מרחקים גדולים כדי להביא תחמושת. חלק מהכוח הבריטי היה חיל עזר מקומי שחימושו היה לקוי. נסיונות של דרנפורד לעכב את ההתקדמות בעזרת הרקטות לא היו יעילים.
הלוחמים הזולו חדרו לאגפים ולעורף הבריטים במהירות. כמה פלוגות בריטיות הושמדו כמעט כליל, וחיילים רבים נהרגו. דרנפורד נהרג בניסיון לכסות על נסיגת אנשיו. רק קומץ בריטים הצליחו להימלט.
כמה שעות לאחר מכן תקפו הזולו גם את המוצב רורק'ס דריפט, שבו שהו 139 חיילים ופצועים. שם ההתקפה נכשלה והמבצע הסתיים בהדיפת התוקפים.

הנימוקים המובאים להסבר כוללים בעיות פריקת תחמושת, לטענת מסוימים לא היו מספיק מברגים לפתיחת ארגזים, ושגיאות בפריסת הכוח, שאפשרו לזולו להתחפר בין השורות. יש גם טענה טכנית שמהירות הירי של הרובים פחתה אחרי ירי ממושך בגלל בעיות במנגנון הירי. בנוסף, הפיקוד העליון לא קיבל החלטות מהירות: צ'מלספורד שהיה מרוחק כ-11 ק"מ פסל את הקולות מהשדה כ"תגרה קטנה" ולא שלח תגבורת.

מטרת הבריטים היתה לשבור את כוחו הגדול של הזולו. הניצחון באיסאנדלוואנה פגע במוראל הזולו, אך בסך הכל הקרב גרם לאבדות כבדות לשני הצדדים. הזולו המשיכו להילחם, אך הוכרעו סופית ב-4 ביולי בקרב אולונדי.
בעקבות המלחמה התברר גם שאחת העילות הבריטיות למאבק, טענות על הסגות גבול, לא התקיימה; פסיקה בבית משפט בבריטניה הסירה חלק מהסמכויות של הנציב הבריטי באזור.

ב-22 בינואר 1879 קרה קרב גדול במלחמת הזולו. לוחמי הזולו, שהשתמשו בעיקר בחניתות (כידונים, מוטות חדים), הצליחו להביס כוח בריטי גדול.

הבריטים חילקו את הצבא לארבע קבוצות. שלוש קבוצות נכנסו לשטח הזולו. הרביעית נשארה קרובה בגבול.
הם הקימו מחנה באיסאנדלוואנה כדי לשלוח סיורים. הם ראו רק כמה קבוצות קטנות של הזולו ולא זיהו את כל הצבא.

הזולו לחמו בשיטה שנקראת אימפי (שיטה צבאית של הזולו). הם חיברו חלק גדול מהצבא כדי לתקוף מהצדדים ומהאחור.
הבריטים היו פרוסים במחנה במרחקים גדולים זה מזה. הזולו ניצלו זאת והקיפו אותם. הרבה חיילים בריטיים נהרגו.
לאחר מכן ניסו הזולו לתקוף גם את המוצב רורק'ס דריפט. שם 139 חיילים הצליחו לעמוד ולדחות את ההתקפה.

מספר דברים פגעו בבריטים: הם היו מפוזרים, התחמושת הובאה לאט, וחלק מהחיילים המקומיים לא היו מאומנים כמו שצריך. המפקדים גם לא שלחו תגבורת בזמן.

ההפסד בישר על קושי גדול לבריטים, אך בסוף המלחמה הזולו הובסו בקרב אחר ב-4 ביולי. פסק דין בבית המשפט בבריטניה גם נתן הזדמנות לזולו בנושאי קרקעות.