קריאת התורה

קריאת התורה היא הקראה בזימון ציבור של פרשה או קטעים מספר תורה. הקריאה נעשית בפני מניין, קבוצה של לפחות עשרה גברים, ובדרך כלל כחלק מתפילת שחרית.

הקורא ("בעל קורא") קורא מתוך ספר תורה כתוב ללא ניקוד, פיסוק וטעמי המקרא. לכן עליו לשנן את הניקוד והטעמים (מנגינות הקריאה) בעל־פה, ולקרוא בדיוק.

קריאת התורה מתקיימת בדרך קבע בשבת, ביום שני וביום חמישי, וכן בראשי חודשים, בחגים, בימי חול המועד, בחנוכה, בפורים ובצומות. קריאה ועלייה לתורה הם חלק מרכזי בטקס הבר מצווה.

הנהגת הקריאה היא מתקנת חז"ל. לפי המסורת, הנביאים קבעו קריאה תדירה כדי להבטיח שלא יעברו שלושה ימים ללא לימוד תורה. בזמן בית המקדש התקיימה גם מצוות הקהל, שבה המלך קרא בתורה מדי כמה שנים. אחר כך עזרא הסופר קבע פרטים כמו כמות העולים ואורך הקריאה.

בספר נחמיה מתואר קריאה פומבית שהובילה לתשובה של העם. גם כתבים של יוספוס ופילון מהמאה הראשונה מזכירים קריאה בתורה בבתי כנסת, מה שמעיד שהמנהג היה קיים כבר אז.

בתקופת התלמוד היו שתי שיטות חלוקה: בארץ ישראל חלקו את התורה למקטעים קצרים יותר (מחזור של כשלוש שנים), בבבל קראו בפרשות וסיימו בשנה. מהמאה ה-13 התקבל ברוב הקהילות המחזור הבבלי של שנה אחת, שמסתיים בשמחת תורה.

בשבת קוראים את פרשת השבוע בין שחרית למוסף. הקריאה מחולקת לשבע "עליות". לאחר מכן קוראים את ההפטרה, קריאה מספרי הנביאים הקשורה לפרשה.

בימים אלה קוראים קריאה קצרה מתוך פרשת השבוע. בדרך כלל עולים שלושה אנשים.

ביום טוב, בראש חודש ובחגים קוראים פרשיות שמתאימות למועד. מספר העולים משתנה לפי היום; למשל בשבת שבעה, ביום טוב חמישה (וביום כיפור שישה).

בחנוכה ופורים קוראים פרשיות מסוימות, ובתעניות קיימות קריאות מיוחדות שקשורות בבקשת מחילה ובתשובה.

הקריאה נעשית מספר תורה כשר. המנגינה (טעמי המקרא) שונה בין עדות. כיום מקובל שבעל הקורא קורא בקול, והעולה לוחש יחד עמו או מקשיב; בקהילות תימן ובחלק מהספרדים העולה קורא בעצמו. בדרך כלל משתמשים ב'אצבע' (yad), מצביעים על המקום, ולא נוגעים בקלף.

אצל אשכנזים נהוג אחרי הקריאה להגביה את ספר התורה ולהציגו (הגבהה), ואז לגלולו (גלילה). אצל ספרדים ההגבהה נעשית לפני הקריאה.

בימי חז"ל נהגו לתרגם את הפסוקים מיד אחרי הקריאה (לרוב לארמית או ליוונית), כדי שאנשים שלא מבינים עברית יבינו. מנהג זה ירד ברוב הקהילות, אך נשמר בקהילות תימן ובמועדים מסוימים בצורות שירי תפילה.

המשנה קבעה מספר עולים מינימלי לפי קדושת היום: שני וחמישי, 3; ראש חודש, 4; יום טוב, 5; יום כיפור, 6; שבת, 7. יש מחלוקות בין פוסקים האם וכיצד להוסיף עולים, ונוהגים שונים לגבי הוספות ומכירת עליות לצורכי תרומה.

אם דילגו בטעות פסוק, מוציאים שוב את ספר התורה וקוראים את הפסוק החסר יחד עם לפחות שני פסוקים נוספים, כי אי אפשר לקרוא פחות מ־3 פסוקים.

בעבר הקריאה בתורה שימשה גם כאמצעי חברתי-משפטי, ובקהילה הייתה היכולת לעכב את הקריאה עד שיתוקן עוול.

לאחר הקריאה אומר בעל הקורא או העולה האחרון "חצי קדיש". במנהגים שונים נהוגים כללים אחרים לגבי מתי וכמה פעמים אומרים את החצי־קדיש, במיוחד כשקוראים במספר ספרי תורה.

יש ויכוח בין הראשונים האם הזכות לומר את הקדיש שייכת לשליח הציבור או ליתומים (אבלים). בנוסחים שונים, כמו ספרדי ואשכנזי, יש מנהגים שונים מי אומר את הקדיש לאחר העלייה האחרונה.

קריאת התורה היא כשקוראים קטעים מהתורה לכל הקהילה.

הקורא קורא מספר תורה גדול, שנקרא "ספר תורה". ספר התורה כתוב בלי ניקוד ובלי סימנים, לכן הקורא צריך לדעת את המילים והמנגינה. המנגינה נקראת טעמי המקרא.

קוראים בתורה בשבת, ביום שני וביום חמישי, וגם בחגים ובראשי חודשים. בשבת קוראים את פרשת השבוע בחלקים. יש שבעה "עולים" בשבת. עלייה היא כשהמזמין עולה ליד ספר התורה ואומר ברכה.

אחרי הקריאה בשבת קוראים גם קטע מהנביאים. הקטע הזה נקרא מפטיר או הפטרה.

הנהגים שונים בקהילות: אצל חלק מהקהילות העולה קורא בעצמו. בקהילות אחרות מי שמכין את הקריאה קורא בקול והעולה לוחש את הברכות.

בימים קדושים יש יותר אנשים שעולים. למשל בשבת שבעה עולים. בימים פשוטים עולים פחות אנשים.

בימי קדם הנביאים ועזרא עזרו לסדר את הקריאה, כדי שאנשים ילמדו תורה ולא יפספסו לימוד.

בימי חז"ל נהגו גם לתרגם את הפסוקים אחרי הקריאה. היום זה כבר לא נהוג ברוב המקומות, חוץ מקהילות מסוימות.

בגלל הכבוד לספר תורה, משתמשים בדרך כלל ב'אצבע' (yad) כדי להצביע על ההקרא, ולא נוגעים בקלף.

בסיום הקריאה אומרים חצי קדיש (תפילת הודיה קצרה). במקומות שונים יש מנהגים שונים מי אומר את הקדיש.