רבי שמעון בן יוחי (נקרא גם רשב"י) היה תנא מן המאה ה־2, תלמידו של רבי עקיבא. "תנא" הוא חכם שחי בתקופת המשנה, לפני החיבור הסופי שלה. קיימת אי־ודאות לגבי תאריכיו; הערכות מצביעות על לידתו בין השנים 90, 110 לספירה ותאריך מותו משוער סביב 160, 163.
הוא נזכר פעמים רבות במשנה ובגמרא, אך מעמדו ההלכתי אינו תמיד עליון מול חכמים אחרים. במסכת עירובין מובאים עקרונות לפסיקת הלכה בעת מחלוקת, שלפיהם פעמים רבות דעתו נדחית מול רבי יהודה ורבי יוסי.
על פי המסורת, הורשע על ידי השלטון הרומי ונאלץ להסתתר עם בנו רבי אלעזר במערה. לפי סיפור התלמוד הם שהו שם כ־12 שנים ואכלו חרובים ושתו מים שנבראו להם בדרך נס. לאחר שיצאו מהמערה, לפי אחת הגרסאות, למד שהאנשים עוסקים בעבודות חקלאיות במקום בלימוד, ואז עיניו "נשרפו" והוא חזר למערה לתקופה נוספת.
יש ויכוחים בקרב החוקרים אם המקרה התרחש בתקופת הקיסר אנטונינוס פיוס או בתקופת אדריאנוס ומרד בר כוכבא. למרות וריאציות שונות, המחקר נוטה לראות בבסיס הסיפור מרכיב היסטורי.
רשב"י הנהיג גישה פרשנית שנקראת "טעמא דקרא", חיפוש טעם הכתוב והסקת הלכות מתוך עיקרי הפסוק. לפי שיטתו יש ללמוד את המצוות גם על‑פי טעמיהן, ולעתים להחיל איסור או היתר על סמך ההיגיון שעולה מן הכתובים. גישה זו לעיתים גרמה לכך שפסק כשדעת הרוב לא היתה כמותו.
בהלכות שבת נודעה לו נטייה מקלה במספר נושאים כמו מוקצה ודברים שאינם מכוונים (פעולות שאינן במתכוון). יחד עם זאת, לא תמיד דעותיו התקבלו להלכה המקובלת.
אופיו ההלכתי מדגיש את החשיבות של הכוונה והמחשבה. הוא נתן משקל רב למה שנמצא בפנים, הכוונה, ולא רק למה שנראה מבחוץ.
רבי שמעון קידם לימוד תורה אינטנסיבי, ולעתים המליץ על זניחת הפרנסה לטובת לימוד מלא. מצד שני, הוא עודד את העם לחבב את העבודה המסורתית, כי עבודה מכבדת את בעליה.
כחלק מתלמידי רבי עקיבא, הדגיש רשב"י גם מצוות בין אדם לחברו והמעלות המוסריות. תפיסתו השפיעה על פרשנות ההלכה ועל הדרישה להבין טעמים של מצוות.
אביו נקרא יוחאי; ידוע מעט על משפחתו. בנו המפורסם הוא רבי אלעזר, שגם הוא נזכר כתנא חשוב. תלמידיו ואנשיו מופיעים במספר מסורות ובספרות הזוהר.
הזוהר, ספר מרכזי של הקבלה, שפורסם בסוף המאה ה־13, ייחס את רוב דרשותיו לרשב"י. כיום החוקרים רואים את הזוהר כחיבור ימי־ביניים (פסאודואפיגרפי), אך רשב"י נשאר דמות מרכזית בספר ובהיסטוריה הרוחנית של הקבלה. כך הוא הפך לסמל של תורת הנסתר.
נוספו לו חיבורים אחרים שהיוחסו לו, אך בני העת החדשה כמעט כולם מסכימים שאין מקוריות מוחלטת לכתיבת הזוהר על ידו.
ל"ג בעומר מתקשר למסורת לפטירתו או לזכרו של רשב"י. החל מהמאה ה־15 מופיעות עדויות לקשר הזה. ביום זה נהוג לערוך הילולה, עליה לקברו ולערוך הדלקות ולחגוג במירון.
הקבר המזוהה היום בהר מירון נחשב לאתר מרכזי ושם מתקיימת עלייה המונית בל"ג בעומר. ההילולה מושכת מאות אלפי מבקרים ושילוב המנהגים כולל הדלקת מדורות, פיוטים וטקסים משפחתיים כמו חלאקות (תספורת ראשונה לילדים).
נכתבו פיוטים רבים לכבודו, למשל "בר יוחאי נמשחת אשריך". פיוטים אלה מושרים בקברו ובקהילות שונות, ובעיקר בל"ג בעומר.
דמותו של רבי שמעון בר יוחאי מלווה את המסורת היהודית בעמדות הלכתיות, קבליות וחגיגיות. הוא מהווה דמות מרכזית בהיסטוריה הדתית ובמנהגי הליטורגיה והעלייה לקברים.
רבי שמעון בר יוחי היה חכם יהודי לפני כמעט 1900 שנה. "חכם" כאן הוא אדם שלמד והורשע בתורה.
יש סיפור מפורסם: הוא ובנו התחבאו במערה כדי להימנע מרדיפות. הם אכלו חרובים (פרי גדול ומתוק) ושתו מים שנבראו להם בדרך נס. הם למדו שם שנים רבות.
הוא חיפש את הטעם של המצוות מתוך הכתוב. פירוש: ניסה להבין מדוע המצווה קיימת.
הוא חשב שכוונה של האדם חשובה מאוד. גם אהב מאד לימוד תורה.
בנו המפורסם היה רבי אלעזר. תלמידיו המשיכו ללמוד מהשיחות שלו.
הספר הזוהר (ספר של חכמים על דברים נסתריים) מיוחס לו במסורת. חוקרים אומרים שהזוהר חובר יותר מאוחר, אבל רשב"י הפך לגיבור הספר.
ביום ל"ג בעומר אנשים עולים לקברו בהר מירון. הר מירון נחשב המקום שמזוהים בו קברו של רבי שמעון.
ביום הזה מדליקים מדורות ושמחים. משפחות מביאים ילדים לטקסים ולחלאקה (תספורת ראשונה).
שירים מיוחדים נכתבו לכבודו. את השירים שרים בעיקר בל"ג בעומר ובביקורים בציון.
תגובות גולשים