ריקוד המוות (La Danse Macabre) הוא מוטיב אמנותי שממחיש את רעיון המוות שאינו מבחין במעמדות. המוות מוצג לעיתים כריקוד של שלדים, שמזמינים כל אדם, מלכות ועד אביון, להשתתף.
המוטיב נפוץ במיוחד באירופה של סוף ימי הביניים, בעיקר במאה ה-15. היצירה המתועדת הראשונה בז’אנר מתוארכת לשנים 1424, 1425. תקופה זו הגיעה אחרי המכות של המאה ה-14, כמו המוות השחור, שפגעה באוכלוסייה. המוטיב נשמר במאה ה-16 ונזכר בעבודות של אמנים בולטים כמו פיטר ברויגל האב והנס הולביין.
ברבים מהעבודות מופיעים שלדים (עצמות בצורת אדם) שרוקדים או מנגנים ונוגעים בבני אדם חיים. לעיתים יש דיאלוגים קצרים בין המוות לקרבנותיו. דמויות שחוזרות על עצמן כוללות את המלך, האפיפיור, הילד החולה, האיכר והקבצן, כדי להראות שלא משנה מי אתה, המוות שווה בין כולם.
המוטיב הוא אלגוריה, תמונה שמבצעת רעיון בצורה סימבולית, על שבריריות החיים ועושר שנעלם. יש בו גם מימד גרוטסקי-קומי: הציור מזמין את הצופה להתייחס למוות עם חיוך מסוים, ולא רק בפאניקה. המושג ממנטו מורי (תזכורת למוות) קרוב אליו, אבל ריקוד המוות שונה בטון.
המוטיב ממשיך להופיע בפרשנויות חדשות: פליקס נוסבאום צייר גרסה ממחנה השמדה, קאמי סן-סנס כתב פואמה סימפונית בשם "ריקוד המוות", ואינגמר ברגמן מסיים את הסרט "החותם השביעי" בריקוד עם המוות.
העבודות המפורסמות כוללות דוגמאות מ-1455, 1458, יצירות עץ של יעקב פינס, מדליות של לודוויג גיס וציור של פליקס נוסבאום.
ריקוד המוות הוא רעיון באמנות. הוא מראה שהמוות מגיע לכולם.
הרעיון היה נפוץ באירופה לפני הרבה שנים, במאה ה-15. זו הייתה תקופה שקשה להסביר אותה, כי לפני כן הייתה מגפה גדולה שקראו לה המוות השחור.
בציורים רואים שלדים (עצמות של אדם) שרוקדים או מנגנים. הם לוקחים יד של אדם ולפעמים מושכים אותו אל קבר. רואים דמויות חשובות כמו מלך, אפיפיור וגם ילדים ואיכרים. זה מראה שכולם שווים מול המוות.
זהו סוג של אלגוריה. אלגוריה היא סיפור או תמונה שמסבירה רעיון בדרך פשוטה. כאן רוצים להזכיר שאפילו עושר וכוח נעלמים בסוף.
הרעיון עדיין מופיע בעבודות חדשות. המלחין קאמי סן-סנס כתב יצירה בשם "ריקוד המוות". הצייר פליקס נוסבאום צייר גרסה קשה יותר. הסרט "החותם השביעי" מראה דמות שרוקדת עם המוות.
יש ציורים, חיתוכי עץ ומדליות שמציגים את הרעיון.
תגובות גולשים