ממאקאווא במצווה טאנץ בחתונת נינו, ה'תשפ"ד
ריקוד מצווה (ביידיש: מצווה טאנץ) הוא מנהג חסידי שבו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. בדרך כלל עושים זאת מול מעגל של קרובים בלבד, אחרי שרוב האורחים כבר עזבו. רוקדים אביה של הכלה, אבי החתן, סבים ודודים, ולעיתים רבנים ומכובדים. לעתים החתן רוקד גם הוא.
במרבית הקהילות לא נוגעים בידיה של הכלה ישירות. במקום זאת משתמשים באבנט, גרטל, חגורה שמחזיקים הצדדים כדי לא לגעת בגוף. יש קהילות שהיו נוהגות לאחוז בידיה של הכלה, אבל היום זה נדיר. בחלק מהחצרות משתמשים באבנט ארוך מאוד, לפי מנהג המקום.
בחלק מהחסידויות מקיימים את המצווה טאנץ בזמן שונה: אחרי ברכת המזון והשבע ברכות, בשבת שבע ברכות אחרי הטיש (טיש = סעודה ומפגש חסידי של האדמו"ר), או אפילו ביום שלפני החתונה בסעודה שנקראת "חתן מאהל".
המקור מוזכר בגמרא (כתובות). שם מסופר על רב אחא שהרכיב את הכלה על כתפיו ורקד איתה. חכמי ההלכה ופרשנים אחרונים דן בזה וכתבו דעות שונות. חלקם מאפשרים זאת רק לחסידים גדולים שמכירים בעצמם, וחלקם הזהירו מפני הקלה בלתי מתאימה. במשך הדורות ניסו רבנים לצמצם את המגע הישיר ולהעביר את הריקוד במסגרת צניעות.
כיום הרוב נוהגים שלא לאחוז ביד הכלה ישירות, אלא בעזרת אבנט או קשירה דומה, פרט לחתן ואב הכלה לפי מנהג המקום.
בחצרות רבות יש ניגון מיוחד שמוקדש למצווה טאנץ של האדמו"ר. בחלק מהחצרות שרים את ניגון ההקפה השישית, שנחשב לחשוב. יש ניגונים בולטים שמשתמשים בהם בערב זה בהתאם למסורת החצר.
ממאקאווא במצווה טאנץ בחתונת נינו, ה'תשפ"ד
ריקוד מצווה הוא מנהג חסידי. חסידי = קבוצת יהודים עם רב שהם אוהבים ומקשיבים לו. במשפחה רוקדים עם הכלה בחתונה.
לעתים עושים זאת אחרי שהאורחים הלכו הביתה. קרובים כמו אבא, סבא ודודים רוקדים עם הכלה. בדרך כלל לא נוגעים בידיה של הכלה. הם מחזיקים אבנט, גרטל, חגורה שמחברת ביניהם.
יש גם מנהג שנקרא "חתן מאהל". זה בלילה שלפני החתונה. החתן הולך ברחוב או סביב בית הכנסת בריקוד ושירה. לאחר מכן עושים סעודה ורוקדים מול הרב והחברים. ילדים צעירים לפעמים לא נכנסים לאירוע הזה בגלל צניעות.
בגמרא כתבו על רב שעמד על כתפיו ורקד עם הכלה. מאז הדורות דנו הרבנים אם מותר או לא. לכן היום רבים מעדיפים לא לגעת ישירות, ומשתמשים בחגורה.
בחצרות מסוימות שרים שירים מיוחדים לריקוד המצווה. יש שיר מיוחד שנחשב חשוב לריקוד הזה.
תגובות גולשים