רקונקיסטה

רקונקיסטה (מספרדית: Reconquista, "כיבוש מחדש") היא התהליך שבו הממלכות הנוצריות בחצי האי האיברי החזירו אדמות שנשלטו על ידי מוסלמים. התהליך נמשך כ־700 שנים, מסוף המאה השמינית ועד 1492. פלישת המוסלמים ב־711 הובילה להקמת אל-אנדלוס, עם קורדובה כבירתה. ב־929 הפך עבד א-רחמן השלישי את קורדובה לחליפות אומיית עצמאית.

החלק הצפוני נשאר נוצרי וקיבל צורה של מספר ממלכות: אסטוריאס (שמאוחר יותר הפכה ללאון), קסטיליה, נווארה, אראגון וברצלונה.

למשך דורות נשמר שיווי משקל בין שני הצדדים. ב־1031 התפרקה חליפות קורדובה לטאיפות, נסיכויות מוסלמיות קטנות. החלוקה הזו החלישה את המוסלמים ואפשרה לממלכות הנוצריות להתקדם.

ב־1085 כבשה קסטיליה‑לאון את טולדו. המוסלמים ניסו לקבל עזרה ממוראביטים (שושלת צבאית צפונית‑אפריקאית), אך לא הצליחו לשנות את המגמה. עד המחצית השנייה של המאה ה־13 כבשו הנוצרים חלקים נרחבים בחצי האי, והמשיכו עד לשארית המדינה המוסלמית, ממלכת גרנדה. נפילתה של גרנדה ב־1492 בידי איזבלה ופרדיננד סימנה את סיום הרקונקיסטה.

722, קרב קובאדונגה, שמקובל כתחילת התהליך.

711, הפלישה המוסלמית והקמת אל-אנדלוס.

1031, פירוק חליפות קורדובה.

1085, כיבוש טולדו על ידי קסטיליה‑לאון.

1492, נפילת גרנדה וסיום הכיבוש המוסלמי הספרדי.

יש וויכוחים לגבי מהות הרקונקיסטה. יש מי שרואה בה מאבק טריטוריאלי, רצון להחזיר אדמות שלטענתם שייכות לנוצרים, ויש מי שמדגיש את הממד הדתי, דומה למסעי צלב. שני המניעים הופיעו במקורות ובמעשים לאורך התקופה.

בראשית לא מוזכרת הרגשה דתית חזקה בכתבים מהמאה ה־8. מהמאה ה־9 החלו להופיע מוטיבים דתיים, ובהדרגה עד סוף המאה ה־11 הדרך שבה ראו הנוצרים את המאבק נעשתה דתית יותר. הצמיחה של פולחן סנט יעקב בקומפוסטלה (יעקב הקדוש) הוסיפה מימד רוחני. סופרים ונציבים דתיים התחילו לראות בכיבושים מעשה מוסרי ורוחני.

אפיפיורים גם תמכו באופן רשמי בקמפיינים אלה. אלכסנדר השני ויורבנו השני הבטיחו מחילה על חטאים ללוחמים שסייעו בקרבות או בעיבוי יישובים נוצריים. למתנדבים היו מניעים נוספים, כמו רכישת קרקעות או רווחים.

היחסים היו מורכבים ולא חד־משמעיים. לאורך התקופה היו גם שיתופי פעולה, וברב המקרים כל צד נגזר לעיתים לנצל בריתות זמניות לצורכי פוליטיקה פנימית. הפיצול הפנימי בקרב הנוצרים והחלוקה למוקדי כוח מוסלמיים העצימו בריתות שצמחו מתוך עניין אישי או מדיני, ולא תמיד מתוך שנאה דתית טהורה.

רקונקיסטה פירושו "כיבוש מחדש". זאת תקופה ארוכה שבה ממלכות נוצריות במרכז וצפון חצי האי האיברי לקחו בחזרה אדמות שהיו תחת שלטון מוסלמי.

בשנת 711 הגיעו לכאן כוחות מוסלמים בהנהגת טארק אבן זיאד. הם קראו לאזור אל‑אנדלוס. קורדובה הייתה עיר מרכזית. מאוחר יותר הפכה קורדובה למרכז עצמאי חשוב.

בצפון נשארו כמה ממלכות נוצריות. במאה ה־11 חלוקת השלטון המוסלמי התפרקה ליחידות קטנות שנקראו טאיפות (נסיכויות). זה עזר לנוצרים להתקדם.

בשנת 1085 כבשה קסטיליה‑לאון את העיר טולדו. עד המאה ה־13 חזרו רוב האזורים לידי הנוצרים. רק ממלכת גרנדה בדרום נשארה מוסלמית זמן נוסף.

בשנת 1492 נפלה גרנדה. האדמה כולה הוחזקה אז בידי המלכים איזבלה ופרדיננד, והתקופה הזאת התחילה לפני כ־700 שנים והסתיימה אז.

711, תחילת השלטון המוסלמי בחצי האי.

722, התגבשות התנגדות נוצרית בקובאדונגה.

1085, כיבוש טולדו.

1492, נפילת גרנדה.

למה זה קרה? היו שני סיבות עיקריות. חלק אמרו שזה כדי להחזיר אדמות שנחשבו שייכות לנוצרים. אחרים ראו בזה גם עניין דתי, רצון שהאזור יהיה נוצרי. בהדרגה, במשך הדורות, חלק מהמפקדים והכנסייה נתנו לזה גם אופי דתי.

פולחן סביב קברו של יעקב הקדוש בקומפוסטלה (מקום תפילה חשוב) חיזק את ההרגשה הזו. גם האפיפיורים (ראשי הכנסייה הקתולית) תמכו לעתים בל מי שעזרו להגן או לכבוש, ובחלק מהמקרים הבטיחו להם מחילת חטאים, כלומר סליחה על מעשים שחשבוהם טעויות.

לא כל הזמן היו מלחמות קבועות. לעתים היו גם בריתות ושיתופי פעולה בין אנשים משני הצדדים. לעיתים יריבים פנימיים פנו לעזרה חיצונית, וזה יצר סיטואציות מורכבות של בריתות זמניות.

בסוף, התהליך ארך מאות שנים ושינה את פני האזור.