שבוע

שבוע הוא יחידת זמן של שבעה ימים.
הוא נמצא בין המחזור היומי (יום ולילה) למחזור החודשי (הירח), ומשמש בעולם כיחידת עבודה ומנוחה. בדרך כלל יש בסוף השבוע יומיים של מנוחה.

שבוע הוא יחידה מלאכותית, כלומר, קיבלו אותה בני אדם ולא נובעת ישירות מתופעה אסטרונומית אחת. בתקופות שונות ובמקומות שונים היו שבועות באורכים שונים.

יש כמה השערות על מקורו של השבוע. חלק מהחוקרים (כמו פרידריך דליטש) טענו שהוא נובע מחלוקה של החודש הירחי. בבבל העתיקה סימנו את הימים ה־7, 14, 21 ו־28 כימים מיוחדים.
לעומת זאת חוקרים אחרים (כמו יעקב חיים טיגאי) הציעו שהשבוע בן שבעת הימים מופיע כבר במסורת ישראלית עצמאית. קיימות עדויות לשימוש במחזור של שבעה ימים ביהדות לכל המאוחר במאה ה־6 לפני הספירה, ובמסורת נאמר שהוא קיים אף מוקדם יותר.

במדינות ותרבויות אחרות היו מחזורים דמויי־שבוע בעלי אורך שונה. ברומא העתיקה היה מחזור של שמונה ימים. במצרים היו עשר ימים. בסין ויפן העתיקות גם היו מחזורים של עשר ימים. בתרבויות של מרכז אמריקה לפני הכיבוש האירופי נהגו גם שבועות של 13 ימים. לאחר המהפכה הצרפתית ניסו ליצור שבוע של עשרה ימים, ובברית המועצות ניסו שבוע של חמישה ימים.

בראשית המאה ה־1 לספירה מופיעים ברומא שמות הימים על שם כוכבים, כנראה מטעמי אסטרולוגיה או בהשפעת הקהילות היהודיות שם. עם התפשטות הנצרות והאסלאם השבוע בן שבעת הימים התקבע ברחבי העולם.

הרעיון של יום מנוחה ביום השביעי, השבת, מרכזי בתנ"ך והוא עולה בכל חמשת חומשי התורה. בשתי נוסחאות של עשרת הדיברות יש שני נימוקים לשמירת השבת: בחומש שמות הטעם הוא חיקוי האל עקב בריאת העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי; בחומש דברים הטעם הוא יציאת מצרים והדאגה למנוחת העובדים והעבדים.
יוסף בן מתתיהו כתב על השבוע היהודי במאה ה־1 לספירה. גם המשורר וההוגה רבי יהודה הלוי קשר את השבוע לרעיון של קירבת האדם לאדם, אך כיום יודעים שלא כל העמים השתמשו בשבוע בן שבעה ימים.

במסורת יש דיון בין רבי עקיבא לבין מי שביקש הוכחה טבעית לשבוע. רבי עקיבא הציע דוגמאות מעולם ההשבעות והפעולות שנעשות או נאסרות בשבת, כדי להראות שהשבת משתקפת במציאות החברתית והדתית.

הנוצרים הקדומים שמרו על השבת, אך תוך מספר מאות עברו רוב הנוצרים לציון יום ראשון כיום מנוחה. שינוי זה הושפע מן המסורת הכנסייתית ומהמעבר לסימון יום ראשון כיום האדון.

באסלאם יום ההתכנסות והמשמעות התשומותי הוא יום שישי, המוקדש לתפילה ציבורית במסגד. במדינות מוסלמיות נהוג לעיתים להפוך את שישי ליום מנוחה רשמי. עם זאת, האיסלאם לא אוסר עבודה ביום שישי עצמו, וההסבר המסורתי של מנוחת האל לאחר הבריאה אינו מקובל במסורת המוסלמית.

בסטנדרט הבינלאומי ISO 8601 יום שני נחשב לראשון בשבוע, כי זה יום תחילת שבוע העבודה באירופה. בעברית ובמדינות נוספות נהוג לחשוב על יום ראשון כראשון. בארצות הברית ובמדינות אחרות מקובל להתחיל את השבוע ביום ראשון.

בעברית ובערבית שמות הימים נובעים ממספרם על פי בריאת העולם, פרט ליום השביעי שקיבל את השם שבת. בשפות אירופאיות והודיות שמות הימים נקבעו על שם שבעת הכוכבים־אלוהויות שהיו מקובלים בעולם העתיק. הרעיון האסטרולוגי של "שעות פלנטריות" קבע איזה כוכב יקבע את שם כל יום, והמערכת הניבה את הסדר המוכר: יום ראשון, השמש; יום שני, הירח; יום שלישי, מאדים; יום רביעי, כוכב חמה; יום חמישי, נוגה (צדק); יום שישי, נגה; יום שבת, שבתאי.

שבוע הוא תקופה של שבעה ימים.
אדם קבע את זה, לא השמש ולא הירח. זה מה שאומרים "מלאכותית", שנבחרה על ידי בני אדם.

יש רעיונות שונים מאיפה הגיע השבוע. בבבל היו סימנים בימים 7, 14, 21 ו־28 של החודש. יש שמחשבים שהשבוע המקורי היה כבר ביהדות לפני מאות שנים.

במדינות אחרות היו שבועות קצרים או ארוכים. ברומא היה שבוע של שמונה ימים. במצרים של עשר ימים. במרכז אמריקה היו גם שבועות של 13 ימים.

ברומא כתבו את שמות הימים על שם כוכבים. אחר כך הנצרות והאסלאם הפיצו את השבוע בן שבעת הימים.

השבת היא יום המנוחה ביום השביעי. בתורה מסבירים זאת גם כי האל נח אחרי הבריאה, וגם בשל יציאת מצרים ועזרה לעבדים.

הנוצרים הראשונים שמרו שבת. במשך הזמן רובם עברו לחגוג מנוחה ביום ראשון.

היום החשוב למוסלמים הוא יום שישי. זה יום תפילה גדולה במוסלמים. בדרך כלל אין איסור לעבוד ביום הזה בדת.

בחלק מהמקומות מתחילים את השבוע בימי ראשון. באירופה ובתקן הבינלאומי מתחילים ביום שני. בארצות אחרות מתחילים ביום ראשון.

בעברית וערבית קוראים לימים לפי המספר שלהם. בשפות אחרות קראו לימים על שם כוכבים. למשל יום ראשון נקרא על שם השמש, ויום שני על שם הירח.