שביתת הכורים נמשכה כמעט שנה והייתה אירוע סגור בהיסטוריה של יחסי העבודה בבריטניה. היא נחשבת לקריטית בהתייצבות כוחן של המפלגות והממשל מול האיגודים. השביתה סימנה ירידה בכוחם של האיגודים המקצועיים (ארגונים של עובדים שנלחמים על זכויות ותנאי עבודה) והאיצה רפורמות של ממשלת מרגרט תאצ'ר.
בסוף שנות ה־70 וה־80 האיגודים היו חזקים. חורף 1979 של שביתות ציבוריות גרם לעלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון. ממשלתה ראתה בחיזוק השוק החופשי ולקחה צעדים להגביל את כוח האיגודים. בין הצעדים: איסור על שביתות ארציות בלי הצבעה במשאל וסנקציות משפטיות חדשות.
ה־NUM, האיגוד הלאומי של עובדי המכרות (National Union of Mineworkers), היה אחד האיגודים החזקים. ב־1981 עלה לראשותו ארתור סקארגיל. ב־1984 הודיעה מועצת הפחם הלאומית (NCB) על כוונה לסגור כ־20 מכרות לא כלכליים. סגירות אלה היו אמורות לפטר כ־20,000 עובדים ולפגוע בקהילות כורים בצפון אנגליה ובוויילס. הממשלה גם הצליחה לאגור מלאי פחם ולגייס חברת תובלה שאינה מאוגדת כדי להבטיח אספקת דלק לתחנות כוח.
במרץ 1984 החלו שביתות מקומיות במכרות שנועדו להיסגר. ב־12 במרץ הכריז סקארגיל על שביתה ארצית וקרא לכל הכורים להצטרף. סקארגיל לא ערך משאל חשאי בין כלל חברי האיגוד לפני הכרזת השביתה, צעד שעורר מחלוקת פנימית.
הממשלה השתמשה בחוקים החדשים ובבתי משפט כדי לצמצם את יכולת האיגוד לממן את השביתה. בית המשפט הורה להקפיא קרנות האיגוד, והשובתים לא קיבלו שכר או תגמולים ממקורות רשמיים. הממשלה הזיזה מלאי פחם והאריכה שימוש בכוחות משטרה גדולים.
במהלך השביתה נעצרו אלפי שובתים. דווח על עימותים רבים בין שוטרים לשובתים. עימות בולט היה ב־18 ביוני 1984 במתקני אורגריב (הידוע כ"הקרב של אורגריב"). בשלב זה היו מעורבים אלפי כורים ושוטרים. שני הצדדים האשימו זה את זה בהסלמה. בעימותים נפצעו עשרות בני אדם, כולל מנהיג האיגוד ארתור סקארגיל.
בחלק מהאזורים השביתה נשמרה היטב, ובאזורים אחרים לא. במחוזות כמו נוטינגהאמשייר רבים מהכורים המשיכו לעבוד. לאחר השביתה הקימו כמה כורים איגוד חדש, ה‑UDM (Union of Democratic Mineworkers), שהתנתק מה־NUM.
חלק גדול מהציבור התנגד לשביתה. מקרים של אלימות והיעדר שירותים ציבוריים פגעו בתמיכה. עם זאת, עם השנים גברו אמפתיה וסימפתיה כלפי קהילות הכורים שנפגעו. אמנים ונגנים תומכים, כמו להקות שמזוהות עם השמאל, ארגנו קונצרטים לגיוס כספים.
השביתה הסתיימה ב־3 במרץ 1985 ללא הישגים ברורים לכורים. רבים חזרו לעבודה, ולעתים אלה ששבו אולצו להתמודד עם חוסר תמיכה חברתית. בעקבות השביתה נסגרו מכרות רבים, והשפעת האיגודים בירידה. המהלך האיץ מעבר למשק אנרגיה שבו קטנה התלות בפחם.
השלכות כלכליות וחברתיות היו קשות באזורים המושפעים. האבטלה עלתה, חלק מהיישובים נשארו במשבר וסוים כ"ערי רפאים". דווח על עלייה בבעיות חברתיות, חובות ומשבר משפחתי בקהילות רבות. דו"ח של האיחוד האירופי משנת 1994 ציין אזורים עניים במיוחד בדרום יורקשייר.
השביתה השפיעה גם על ענפי תעשייה משיקים כמו הנדסה, תעבורה ופלדה. במישור הביטחוני, מאוחר יותר הודה בכירה ב‑MI5 שהמוסד האזין למנהיגי האיגוד, אם כי הכחישה סוכנים בקרב ההנהגה.
השביתה נזכרת רבות בתרבות הבריטית. אמנים ותקליטנים לקחו חלק בתמיכה בכורים ולהקים אירועים צדקה. הקרב באורגריב הוצג בשחזורים ובהפקות טלוויזיה מחקריות, והוא נותר סמל למתח בין המדינה לאיגודים.
בשנים 1984, 1985 כורים בבריטניה השביתו את העבודה כמעט שנה. כורים הם עובדים שמחצבים פחם מהאדמה. הם פחדו שאפשר יסגרו את המכרות ויאבדו את עבודתם.
הממשלה של מרגרט תאצ'ר רצתה לחזק את הכלכלה בשוק חופשי. מועצת הפחם (הגוף שמנהל את הכרייה) הודיעה שתסגור כמה מכרות. זה היה עלול לפטר אלפי אנשים.
בחודש מרץ 1984 הכריז ארתור סקארגיל, מנהיג האיגוד (קבוצה של עובדים שמייצגת את חבריה), על שביתה כלל ארצית. ברצף השביתה היו הרבה עימותים עם המשטרה. במקום אחד גדול בשם אורגריב התרחשו דיכדוכים רבים והיו פצועים.
השביתה הסתיימה ב־3 במרץ 1985. הכורים חזרו לעבודה בלי לזכות במה שרצו. אחרי זה נפתחו הרבה מכרות מחדש ולאט לאט נסגרו מכרות רבים. זה פגע בכפרים ובערים שנשענו על הכרייה.
הרבה משפחות פיתחו קשיים כלכליים. חלק מהיישובים נותרו מפורקים למספר שנים. מוזיקאים ואמנים עשו הופעות כדי לעזור לכורים ולמשפחותיהם.
חלקים מהסיפור נשארו חשובים בזיכרון הבריטי. אנשים זוכרים את המאבק כאירוע ששינה את העבודה ואת הקהילות בפחם.
תגובות גולשים