שופר

השופר הוא כלי נשיפה שעשוי מקרן חלולה של חיה בעלת קרניים. ביהדות משתמשים בו בעיקר למצוות תקיעת שופר בראש השנה וביום הכיפורים. השופר גם מסמל חירות (בשנת היובל, יובל = שנת שחרור) ומזוהה עם ביאת המשיח, ולכן הפך לסמל יהודי גלובלי. בעבר שימש גם להשמעת רעש, להתרעה מפני סכנות, להעברת מסרים, להמלכת מלכים ולקבץ אנשים.

רוב השופרות עשויים מקרנו של אַיִל (כבש בוגר זכר). בישראל מייבאים קרניים מתימר המגרב ודרום אפריקה, ואצל יהודי תימן משתמשים בקרן קודו (אנטילופה גדולה). רבים מהקרניים נפסלות בשל שברים, סדקים או ריקבון; רק כ־30% ממשיכות לעיבוד. בעיבוד מנקים ומלטשים את הקרן, מפרידים את הציפוי הקשה מהחלק הפנימי, ובודקים שאין חור שעובר לכל עובי הקרן, חור פנימי מפסיל את השופר הלכתית.
הקרן מתחממת ומיושרת לאט. שופרות ספרדיים (ספירליים) מיושרים לכל אורכם, בעוד אשכנזיים ישרים בתחילתם ומסתלסלים בסוף. יישור יכול להעלות את המחיר ולגרום לשבירת חלק מהקרניים בתהליך. לאחר היישור מלטשים את הפיה וגוף הקרן כדי להשיג קול תקיעת שופר נכון. הרב יוסף קאפח הראה מדברי התלמוד ששופר ראוי הוא כזה שכופף באופן טבעי, ולכן חלק מהקהילות שומרות על צורתו הטבעית.

המקובל ביותר הוא שופר מאייל. הלכה מאפשרת גם קרני כבשים אחרים ובעלי חיים טהורים אחרים, אך לא קרני שור או קרניים שאינן חלולות. השופר המינימלי בהלכה הוא גודל של טפח (כ־8, 10 ס״מ). בעת העתיקה השתמשו בשופרות גם בבית המקדש, וציינו שונות בצורות ובחומרים.

בקהילות תימן התקינו שופר ארוך ומסולסל מקרן קודו גמלוני. הרמב"ם דרש שופר כבש כפוף, וכך פרצה מחלוקת בין רבני תימן על כשרות הקודו. חלק אסרו להשתמש בו בתקיעות החובה; אחרים טענו שהוא כשר. יהודי תימן שמרו לרוב על צורת הקרן הטבעית ולעתים נמנעו משינויים מאחר שחשבו ששינוי פוגע בכשרות.

השופר מוזכר הרבה בתנ"ך ובשימושים שונים. הוא נתקע במלחמה להרתעה ולקריאה לקרב. בסיפור יריחו תקעו בשופרות סביב החומה, והחומה נפלה לאחר התקיעות והרעידה. בתקיעות נעשה גם בטקסי הכתרה של מלכים, כמו בהכתרת שלמה. המסורת גם אומרת שהמשיח יתן תקיעה בשופר בעת הגאולה.

השימוש העיקרי כיום הוא בתקיעות בראש השנה, על פי הפסוק "יום תרועה יהיה לכם". נהוג לתקוע גם בחודש אלול בקהילות מסוימות, אם כי מנהגים שונים קיימים בין עדות. בסיום תפילת נעילה של יום הכיפורים תוקעים זכר לתקיעת שנת היובל. בימינו נקבע גם לתקוע בשופר בתפילת יום העצמאות על ידי הרבנות הראשית.

רבנים פירשו את קול השופר בדרכים רבות. רבי סעדיה גאון הציע עשר משמעויות סמליות שונות. רבי נחמן מברסלב השתמש בדימוי של הפה הצר והרחב של השופר כדי להדגיש תיקון מידות. בתקופות שלטון זר נאסר לעיתים לתקוע בכותל, וזה הוביל לסכסוכים. עם שחרור העיר העתיקה ב־1967 תקע הרב הצבאי הראשי שלמה גורן בשופר בכותל המערבי.

השופר הוא קרן חלולה שמנפחים בה כדי להוציא קול. משתמשים בו בעיקר בלילות וימים של ראש השנה (חג השנה היהודית) וביום הכיפורים (יום התפילה והכפרה).

רוב השופרות עושים מקרן של אייל, שהוא כבש זכר בוגר. יש גם שופרות מקרן קודו, חיה אפריקנית, מה שנקרא "שופר תימני". הרבה קרניים נשלחות לפח כי הן שבורות או סדוקות. מי שמכין את השופר מנקה ומלטש אותו בזהירות. אם יש חור גדול בכל עובי הקרן, מוחקים אותה.

יש שופרות ישרים ויש מסולסלים. יש שופרות קטנים ויש גדולים. בדרך כלל לא משתמשים בקרני שור, כי הן לא חלולות.

בקהילות תימן אהבו שופרות ארוכים וסלסולים מקרן קודו. היו ויכוחים בין חכמים אם השופר הזה כשר, ויש קהילות שהתירו ואחרות שלא.

בתנ"ך שימש השופר לעתים במלחמה ובטקסים. בסיפור יריחו תקעו שופרות סביב העיר, והחומה נפלה. גם בהכתרת המלכים תוקעים שופר.

ברוב המקומות נושמים בשופר בראש השנה. גם בסוף תפילת יום הכיפורים תוקעים שופר כחלק ממסורת עתיקה.

הרבה חכמים אמרו שהקול של השופר несymbolizes דברים חשובים, כמו קריאה להתעוררות ותיקון. אחרי מלחמת ששת הימים תוקע הרב שלמה גורן בשופר ליד הכותל המערבי.