שיטת הזרמים בחינוך

"שיטת הזרמים בחינוך" הייתה חלוקה של מערכת החינוך ביישוב היהודי בארץ לפי זרמים אידאולוגיים ומפלגתיים. השיטה הונהגה בתקופת המנדט הבריטי בשנות העשרים, כיוון שהממשל לא הקים מערכת חינוך כוללת. המפלגות הקימו בתי ספר משלהן והפעילו גם ארגוני ספורט וכוחות ביטחוניים. חינוך מפלגתי כאן פירושו שהמפלגות קבעו תוכניות לימוד והכשרו מורים.

הזרמים היו אוטונומיים במידה רבה. הם נבדלו בעיקר ביחס לדת ולרעיונות סוציאליסטיים. כל זרם הקצה מורים, תוכניות לימוד ועקרונות פדגוגיים משלו.

זה היה הזרם הגדול ביותר. נכון ל-1948 למדו בו כ-50.2% מהיהודים. הזרם זוהה עם הציונים הכלליים ודגל בחינוך לאומי-מסורתי. הוא שאף לשלב ערכי המסורת עם הישגי המדע, ולהיות פתוח לכל המגזרים, דתיים וחילוניים. מאוחר יותר, על בסיס הזרם הזה הוקם בית הספר הממלכתי (חינוך ממלכתי = מערכת חינוך רשמית של המדינה).

נוסד ב-1923 וכלל את בתי הספר של ההסתדרות, ארגון העובדים (ההסתדרות = ארגון עובדים מרכזי). ב-1948 למדו בו כ-27.8% מהיהודים. הזרם זוהה עם תנועת העבודה ודגל בחינוך סוציאליסטי-עובדי. המטרה הייתה לעצב דמות יהודית חלוצית, שמוכנה להתיישב ולבנות את הארץ. בבתי הספר קידמו גם השתתפות בתנועות נוער סוציאליסטיות. בבתי ספר אלו משכו דגל ישראל ודגל אדום וסימלו את הרעיון הסוציאליסטי. קיים גם תת-זרם דתי שנקרא זרם העובדים הדתי.

הרעיון נוסד על ידי תנועת המזרחי, שמיזגה דת והציונות. בית הספר הראשון בסגנון זה בארץ היה תלמוד תורה "אחווה" ביפו, שהפך ל"תחכמוני". ב-1948 למדו בו כ-22.5% מהיהודים. זרם המזרחי שילב חינוך דתי-אורתודוקסי עם לימודים מודרניים, כולל מדעים ושפות. רוב תלמידיו היו דתיים, ובני עדות המזרח רבים למדו בו. חלק מהדתיים העדיפו עדיין את הזרם הכללי.

זהו הזרם של המפלגות החרדיות הלא-ציוניות. הוכר רשמית רק ב-1948, הודות לפעילותו של נשיא אגודת ישראל, הרב יצחק מאיר לוין. ההכרה הושג במסגרת מכתב הסטטוס-קוו בין דוד בן־גוריון לנציגים החרדיים, שבו הוסכם על אוטונומיה של הזרם במערכת החינוך, כאשר המדינה דרשה דרישות לימודיות מינימליות בשפה, מדעים והיסטוריה. ההחלטה נבעה גם משיקולים פוליטיים ורצון לגייס תמיכה רחבה להקמת המדינה. לא כל ההרכבים החרדיים קיבלו זאת; חלקם נשארו אנטי-ציוניים. בהמשך גדל הזרם בעקבות ילודה גבוהה ותנועת חוזרים בתשובה.

לאחר קום המדינה עברה האחריות על החינוך לממשלה. ב-1949 נקבע חוק לימוד חובה לילדים בגיל 5, 13, אך המפלגות לא הסכימו על בית ספר אחיד. המחלוקת סביב סמכות הדתית בחינוך הובילה למשברים פוליטיים ואף להתפטרות בן־גוריון. בסופו של דבר, ב-12 באוגוסט 1953 נחקק חוק חינוך ממלכתי. החוק איחד בפועל את הזרם הכללי וזרם העובדים. זרם המזרחי התמסד והפך לחינוך הממלכתי דתי. הזרם של אגודת ישראל נשאר חינוך עצמאי בגלל הסכמות הסטטוס-קוו. בשנים האחרונות נשמעות קריאות להקמת חינוך ממלכתי-חרדי.

ביישוב היהודי בארץ היו בתי ספר שמחולקים לפי רעיונות. זה נקרא "שיטת הזרמים". בשנות העשרים המפלגות הקימו בתי ספר משלהן.

כל "זרם" הוא קבוצה של בתי ספר עם רעיונות משותפים. כל זרם קבע מי המורים ומה לומדים.

זה היה הזרם הגדול ביותר. עד 1948 בערך מחצית מהתלמידים למדו בו. הוא חיבר מסורת עם מדע. רצו שילמדו בו דתיים וחילוניים יחד.

נוסד ב-1923 על ידי ההסתדרות. ההסתדרות = ארגון גדול של עובדים. בזרם זה לימדו ערכים של שוויון ועבודה קבוצתית. חלק מהתלמידים התכוננו להתיישב בקיבוצים. היו בו גם דגלים וסמלים סוציאליסטיים.

זה זרם דתי-ציוני. בית הספר הראשון בסגנון הזה ביפו נקרא "תחכמוני". שילבו בו לימודי דת עם מדעים ושפות.

זה הזרם של החרדים הלא-ציונים. הוכר רשמית רק ב-1948. המדינה הסכימה לתת לו אוטונומיה. אוטונומיה = חופש לנהל את החינוך בעצמם. חלק מהקהילות החרדיות לא הסכימו.

לאחר הקמת המדינה חוקקו חוקים לחינוך. ב-1953 חוק חינוך ממלכתי איחד חלק מהזרמים. הזרם החרדי של אגודת ישראל נשאר עצמאי. היום מדברים לפעמים על חינוך ממלכתי-חרדי.