תוכנית ההתנתקות, ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון, כללה יציאה מרצועת עזה ופינוי ארבע התנחלויות בצפון השומרון. ביצוע הפינוי החל ב־15 באוגוסט 2005. בתוך שמונה ימים פונו כ־10,000 תושבים; כ־8,000 מגוש קטיף ועזה וכ־2,000 מצפון השומרון. צה"ל סיים את היציאה מעזה ב־11 בספטמבר 2005.
לצורך היישום נחקק חוק פינוי-פיצוי והוקמה מנהלת סל"ע (סייע למתיישבי חבל עזה), שנועדה לתאם פינוי ויישוב מחדש. המנהלת תכננה פתרונות זמניים, כמו בתי מלון וקרווילות (מבני קרוואן משודרגים), וגם פתרונות ארוכי־טווח, דירות הכשרה למשך שנתיים. המנהלת הובילה קמפיין תקשורתי והבטיחה "יש פתרון לכל מתיישב".
המעבר החל בלי שכל פתרון הדיור יהיה מוכן. רבים נשארו בבתי מלון חודשים ארוכים. משפחות אחרות העדיפו להקים מאהל זמני כדי לשמור על לכידות הקהילה. אתרי קרווילות הוקמו בניצן, כרמיה, יד בנימין ועוד. הקרווילות היו קטנות וללא תשתיות ראויות. בגלל זה משפחות רבות התגוררו בהן שנים רבות, אף יותר מהצפוי.
הוצעה תוכנית לאתוסת את ישובי גוש קטיף יחד לקרבת חולות ניצנים, כדי לשמר את הקהילה. תוכנית זו נתקלה בהתנגדות ארגוני הסביבה ולא יצאה לפועל במתכונת המקורית.
עתירה לבג"ץ הביאה לשינוי תנאי חוק הפינוי-פיצוי ביוני 2005 והגדלת הפיצוי במקרים מסוימים.
הטיפול במפונים ספג ביקורת חריפה. דו"חות מבקר המדינה ודו"חות ועדה ממלכתית קבעו ליקויים משמעותיים. דו"ח מבקר המדינה מ־8 במרץ 2006 קבע כי הטיפול היה "מחדל גדול". הוועדה הממלכתית ב־2010 כתבה שהממשלה כשלה והגדירה את המפונים כ"פליטים במולדתם"; היא קראה להשלים שיקום עד 2011.
המפונים טענו שמערכת הבירוקרטיה (מנהלת סל"ע) דרשה מסמכים רבים והקשתה על קבלת כספי פיצוי ומגורים. הופיעו מחאות רחוב ומחאות מחוץ למשרדי הממשלה. חלק מהמפונים סירבו לקבל פתרונות שהוצעו להם ודרשו פתרונות קהילתיים.
מפונים התגוררו גם באזורים שנפגעו מרקטות קסאם. בקרווילה בקיבוץ כרמיה נפגע מבנה בפברואר 2006, והיו פצועים. אירועים אלה הגבירו תחושת חוסר הביטחון והביאו עזיבת קרווילות על ידי חלק מהתושבים.
לפני הפינוי רבים מתושבי הגוש עבדו בשירות הציבורי. אחרי הפינוי רבים איבדו מקום עבודה והיו תקופות אבטלה. עד אוגוסט 2009 השקיעה המנהלת כ־4.9 מיליארד שקלים בפיצויים ותשתיות, בממוצע כ־1.7 מיליון שקלים למשפחה. עד למועד זה כ־87% קיבלו פיצוי וכדורי קרקע/מגרש.
חלק מהמשפחות מצאו פתרונות קבע קהילתיים מוקדם, אך רבים נשארו זמניים שנים. ב־16 בספטמבר 2008 אושרה הקמת היישוב נטע למפוני גוש קטיף. לפי נתונים, ביולי 2015 כ־71% ממפוני גוש קטיף הגיעו לבתי קבע; ב־2018 הנתון עלה ל־87%. מתוך מאות משפחות, כמה עשרות עדיין חיכו לפתרונות חקלאיים. שיעור האבטלה בקרב העקורים נמדד בכ־12% נכון לעדכון האחרון.
ביולי 2008 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אליהו מצא. ב־15 ביוני 2010 הוועדה סיימה את ממצאיה וקבעה כי השיקום רחוק מסיומו והביקורת כללה הערות קשות כלפי ממשלות ישראל שהתמודדו עם הנושא.
התנתקות הייתה החלטה של ממשלת ישראל לעזוב את רצועת עזה. ב־2005 פונו כ־10,000 אנשים מבתיהם. רבים הגיעו למקומות חדשים.
נוצר גוף שנקרא מנהלת סל"ע. היא נועדה לעזור למפונים למצוא בתים ולקבל כסף לעזרה. חלק מהבתים היו זמניים.
הרבה משפחות נסעו לבתי מלון. אחרות גרו בקרווילות. קרווילה היא מבנה דמוי קרוואן גדול. הקרווילות היו קטנות ולא תמיד מוכנות.
המפונים רבים כעסו על האופן שבו המדינה טיפלה בהם. דו"חות רשמיים כתבו שהיו בעיות גדולות בטיפול.
בחלק מהמקומות היו גם סכנות ביטחוניות. היו אירועים שבהם אנשים נפצעו, וזה גרם לחלק מהמשפחות לעזוב.
הממשלה העמידה כסף לפיצויים. חלק גדול מהמשפחות מצאו בסוף בתים קבועים. עוד משפחות חיכו לפתרון שנים.
תגובות גולשים