רבי שלום דובער שניאורסון (1860, 1920), שנקרא בדרך-כלל "הרש"ב", היה האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד־ליובאוויטש. הוא הנהיג את החסידות מ-1882 ועד מותו. ייסד את ישיבת תומכי תמימים בלובביץ' ורשת ישיבות בשם תורת אמת.
נולד בלובביץ' ולמד בעיקר אצל אביו. בילדותו חווה פגיעה חמורה, שהשפיעה על בריאותו הנפשית והגופנית. בבגרותו קיבל טיפול רפואי ופסיכולוגי, ובשנת 1903 הגיע לטיפול אצל זיגמונד פרויד ושוחקל, שם קיבל גם טיפול בחשמל שחידש תחושה בידו השמאלית.
אביו נפטר ב-1882, והחסידים הכירו בו כיורש. הוא קיבל רשמית את תפקיד האדמו"רות רק ב-1893. בריאותו הייתה חלשה והוא יצא למעיינות מרפא בחו"ל. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר מרבית פעילותו מרוסיה לרוסטוב על הדון, ושם נפטר ב-1920. בצוואתו מינה את בנו, רבי יוסף יצחק, לממשיך דרכו.
כדי לחזק את לימוד החסידות ולמנוע נסיגה בתורה בעקבות ההשכלה והציונות, ייסד הרש"ב ב-1897 את ישיבת תומכי תמימים בלובביץ'. רעיון הישיבה שאב מודל מהישיבה הליטאית: קבוצה קטנה של תלמידים רווקים ומסורים, שתהפוך למרכז רוחני.
התלמידים תוארו כ"חיילי בית דוד", כלומר מסורים מאוד ללימוד ולמיסר התורני. הרש"ב קבע שעל כל תלמיד להקדיש לפחות ארבע שעות יום ללימוד חסידות. שיטת הלימוד שלו, שהופיעה ב"קונטרס עץ החיים" (1904), דחתה פלפול אינטלקטואלי לפני הגעה לבהירות בסוגיה.
הישיבה הפכה למרכז החסידות: מאמרי הרב נאמרו בליל שבת, הוחזרו על ידי ה"חוזרים" לתיקון ודפוס, והופצו במהירות בקרב החסידים.
הרש"ב פעל גם מחוץ לישיבה. עזר לפליטים ולנזקקים, פעל מול רשויות ועם רבנים אחרים, ונלחם נגד התערבות ההשכלה במערכת החינוך היהודית. נגד קרנות שתמכו בבתי-ספר חילוניים הוא ניהל מסע משכנע בניסיון להפחית את המימון.
הוא נשא פתק חשוב באספות רבניות, ושיחק תפקיד במאבקים ציבוריים כמו משפט בייליס (1911). בזמן מלחמות ארגן אספקת מזון כשר לחיילים והקים דפוס "עזרא" (1918) להדפסת ספרי קודש.
הרש"ב התנגד נחרצות לתנועה הציונית. הוא ראה בציונות איום על האמונה והמסורת. נימוקיו כללו טענות תאולוגיות, שהגאולה היא מעשה שמיים, לא פעולה פוליטית, וטענות פרגמטיות, כי מדינות לא יאפשרו מדינה יהודית כזו. לכן התיר רק יישוב בארץ לאנשים שסיעדו ישירות ללימוד ותפילה, והביע התנגדות לתמיכה כספית ביישוב החילוני.
הוא גם קרא לפעילות רוחנית דחופה, והכריז שדורותיו הם "דור המשיח" במובן של אחריות פעילה להשגת הגאולה הרוחנית.
סגנונו של הרש"ב מאופיין בהסברה ברורה ובהרבה דוגמאות ומשלים. הוא ביקש שתלמידיו יבינו חסידות לעומק, כפי שלומדים סוגיות תלמודיות. על כן קיבל מעמד מרכזי בלימוד חב"ד ונקרא פעמים רבות "הרמב"ם של תורת החסידות".
לצד דגש על לימוד החסידות (הפנימיות של התורה), הוא הזהיר מפני הסתמכות רק על לימוד התלמוד וההלכה (התורה הנגלה). הוא חיבר מאות מאמרים; כ-1,173 מהם הודפסו ב-29 כרכים, רובם אחרי מותו.
אחת מתקנותיו המעשיות הידועות היא תקנת "בור על גבי בור", פתרון טכני למקווה (אמבט טבילה טקסי) שיכול להיות מחומם, כדי שאדם יוכל לטבול ביישוב הדעת.
הרש"ב כתב מאמרים רבים בחסידות ותשובות בהלכה. מעט מהם הודפסו בחייו. בנו מיהר להוציא את כתביו לאור לאחר הפטירה.
רבי שלום דובער שניאורסון (1860, 1920) היה אדמו"ר של חסידות חב"ד־ליובאוויטש. הוא הוביל את החסידות הרבה שנים. הוא ייסד ישיבה חשובה שנקראה תומכי תמימים.
כשהיה ילד קרה לו נזק אישי חמור. זה פגע בגופו ובנפשו. כשהיה גדול קיבל טיפול רפואי אצל רופאים, וגם אצל זיגמונד פרויד. הטיפול עזר לחלק מהבעיה, למשל בהחזרת תחושה בידו.
אחרי מות אביו קיבל עליו בהמשך את תפקיד המנהיג. בזמן מלחמות עבר להתגורר ברוסטוב. הוא נפטר ב-1920. בצוואתו מינה את בנו, רבי יוסף יצחק, להמשיך אחריו.
הרש"ב ייסד את הישיבה ב-1897. ישיבה היא מקום שבו לומדים תורה. בתומכי תמימים למדו חסידות (תורת פנימיות) יחד עם תלמוד והלכה.
הוא רצה שתלמידים יתמידו בלימוד ויהיו מסורים כמו "חיילים" לרעיון. הם חזרו על דברי הרב, הדפיסו אותם ושלחו אותם לכל החסידים.
הרש"ב עזר ליהודים שנפגעו מרדיפות והעביר סיוע. הוא נאבק נגד בתי־ספר חילוניים שניסו להחליף את לימוד התורה. הוא גם הקים דפוס בשם "עזרא" להדפסת ספרי קודש.
הרש"ב לא אהב את התנועה הציונית. הוא חשב שגאולה אמיתית היא מעשה של שמים. לכן הוא תמך רק באנשים שעוסקים בתורה ובתפילה בארץ ישראל.
הרש"ב כתב הרבה מאמרים בחסידות. סגנונו היה ברור ופשוט עם דוגמאות. לכן קראו לו "הרמב"ם של תורת החסידות". הוא אמר שאדם צריך ללמוד גם את החסידות, ולא רק את התלמוד.
הוא המציא גם תקנה למקווה (אמבט טבילה טקסי) שנקראת "בור על גבי בור". רעיון זה עזר למי שרצה לטבול במים חמים בלי לאבד את ריכוזו.
כ-1,173 מאמרים שלו הודפסו אחרי מותו ב-29 כרכים. חלק מהכתבים אבדו.
תגובות גולשים