תאוריית הבחירה הציבורית

תאוריית הבחירה הציבורית עוסקת בבחינת קבלת החלטות פוליטיות דרך עדשת התאוריה הכלכלית. היא בוחנת איך מצביעים, פוליטיקאים ועובדי ציבור פועלים כאשר יש להם אינטרסים אישיים.

לפני הופעת התאוריה, נוהג היה לראות בממשלה ובפקידים שחקנים עם מידע מושלם וכוונות טובות. תאוריית הבחירה הציבורית טוענת שמוטב לראות בהם גם אנשים אנושיים עם אינטרסים אישיים. מתוך ההנחה שאנשים פועלים בצורה רציונלית למען עצמם, ניתוח כלכלי יכול לחשוף דפוסים חוזרים והסברים לאי־יעילות של מדיניות ומוסדות.

התאורטיקנים לא מנסים לומר איזו מדיניות היא הטובה ביותר מבחינה חברתית. הם שואלים איזו מדיניות סביר שממשלות יבחרו ליישם במציאות זו.

תחומי המחקר המרכזיים כוללים תיאוריות הצבעה, קבוצות אינטרסים, התיאוריה המוסדית והאינטראקציה בין מוסדות.

אחת הטענות המרכזיות היא קיומה של בורות רציונלית. בורות רציונלית היא מצב שבו עלות השגת המידע גבוהה מידי ביחס לתועלת ממנו. מאחר שכל בוחר סבור שסיכויו לשנות תוצאות הוא קטן, רבים נמנעים מהשקעת מאמץ בלמידה או בהצבעה. חוקרים טוענים שזה מסביר ידע מועט של אזרחים ושיעורי הצבעה נמוכים.

בנוסף לכך, קבוצות אינטרס קטנות וחזקות יכולות להשפיע על מדיניות לטובתן. דוגמה: לובי של יצרני סוכר עשוי להשיג סובסידיה (סיוע כספי) שמועילה להם, בעוד שהעלות מתחלקת על כול הציבור. רוב המצביעים לא שמים לב לכך בגלל הבורות הרציונלית.

גם אינטרסים של פקידים עצמם משפיעים. פקידים עשויים לשאוף לתקציבים גדולים יותר ולקידום נושאים מסוימים, והדבר עלול ליצור מה שהוגי התאוריה קוראים לו "כשל ממשלתי", פעולה לא יעילה של המדינה, מקבילה במובן מסוים לכשלים בשוק.

ג'יימס מ. ביוקנן זכה בפרס נובל לכלכלה על עבודתו בתחום בשנת 1986. יחד עם גורדון טולוק, הוא נחשב לאחד מאבות התאוריה.

מבקרים רבים טוענים שהתאוריה מוצגת לעתים באופן מוגזם. אמרטיה סן מביע ביקורת חריפה על שימוש שגוי בתאוריה, וטוען שהיא מציירת פוליטיקאים כאנשים שפועלים רק מתוך אינטרס עצמי. סן מדגים את הבעיה בתרחיש אבסורדי הממחיש יישום קיצוני של הנחה זו.

דונלד ויטמן אינו דוחה את הגישה הכלכלית, אך מערער על ההנחות של בורות בוחרים וחוסר תחרות פוליטית. דונלד גרין ואיאן שפירו טוענים שיישום התאוריה למדעי המדינה היה בעייתי. בסוציולוגיה נטען שהתאוריה מיישמת את הכלכלה במקום שלא נכון לעשות זאת.

נוסף על כך, התאוריה מתקשרת לעמדות פוליטיות של תמיכה בממשלה קטנה וכלכלה חופשית. עם זאת, היו גם תומכים של רעיונות אחרים, כמו מנסור אולסון, שתמך בממשלות חזקות להגבלת השפעות שדולות.

תאוריית הבחירה הציבורית בוחנת איך אנשים מקבלים החלטות בפוליטיקה. היא משתמשת ברעיונות מהכלכלה.

התיאוריה אומרת שפוליטיקאים ופקידים הם גם אנשים עם אינטרסים אישיים. הם לא תמיד יודעים כל דבר, ולא תמיד פועלים רק לטובת כולם.

יש תופעה שנקראת בורות רציונלית. זה אומר שלפעמים אנשים לא לומדים על נושא כי זה קשה ולהוציא על כך מאמץ גדול. לכן הם לא מצביעים או לא מתערבים.

קבוצות קטנות יכולות להשפיע חזק על המדיניות. למשל, יצרני סוכר עשויים להשיג תשלום שמקל עליהם, אבל כל האזרחים משלמים על זה.

גם פקידים לעתים רוצים תקציב גדול יותר. זה יכול לגרום למדינה לפעול לא ביעילות.

ג'יימס מ. ביוקנן קיבל פרס נובל על עבודה בתחום זה.

חוקרים רבים אומרים שהתאוריה מייגעת לעתים. הם מצביעים שהיא מדגישה יותר מדי אינטרסים אישיים. יש גם מי טוען שהשוק הפוליטי עובד דווקא טוב דיו.

יש מי שרואה בתאוריה סיבה לתמוך בממשלות קטנות. אחרים רוצים ממשלות חזקות כדי להגביל השפעות שדולות.