תאוריית המצב היציב

מודל המצב היציב הוא מודל קוסמולוגי (הסבר מדעי על מבנה והתנהגות היקום) שפיתחו בשנת 1948 פרד הויל, הרמן בונדי ותומאס גולד. הם הציעו אותו כחלופה למודל המפץ הגדול, אחרי גילויו של אדווין האבל שהראה שהיקום מתפשט.

לפי המודל, בזמן שהיקום מתפשט, חומר חדש נוצר כל העת. כך הכמות והפיזור של החומר נשארים קבועים בממוצע. כדי שזה יעבוד נדרש קצב ייצור קטן מאוד, רק כמה מאות אטומי מימן בשנה בגלקסיה בגודל שביל החלב.

המוטיבציה למודל הייתה להימנע מהרעיון של "תחילת היקום", שפותח שאלות לוגיות ופילוסופיות על מקור היצירה. המודל היה פופולרי בשנות החמישים והשישים, אך החל לאבד תומכים עם הופעת ראיות חדשות.

הראיות התצפיתיות הטובות ביותר תומכות כיום במודל המפץ הגדול. גילוי קרינת הרקע הקוסמית ב-1964, קרינה חלשה שממלאת את היקום ונחשבת שארית מהמפץ הגדול, סתר במידה רבה את תאוריית המצב היציב. בעיות נוספות לכללו את שכיחות הדאוטריום (איזוטופ כבד של מימן) והעובדה שהצפיפות הייתה גבוהה יותר בעבר. סטיבן הוקינג even אמר שקרינת הרקע הייתה "המסמר האחרון בארון" של המודל. מחקר רב ובדיקות ניסו לממש את המודל, ורובן איששו את המפץ הגדול.

מודל המצב היציב הוצע ב-1948 על ידי פרד הויל, הרמן בונדי ותומאס גולד. הם רצו להסביר את היקום בלי להתחלה אחת גדולה.

הרעיון פשוט: היקום מתרחב, אבל בזמן ההתרחבות נוצרים אטומים חדשים כל הזמן. כך כמות החומר נשארת בערך זהה. המדענים חשבו שזה קורה בקצב קטן מאוד, כמה מאות אטומים בשנה בגלקסיה כמו שביל החלב.

בשנות ה-60 גילו מדענים קרינה חלשה שממלאת את היקום. זו נקראת קרינת הרקע הקוסמית (אור שארית מהמפץ הגדול). הגילוי הזה הראה שהמפץ הגדול הוא ההסבר הנכון יותר. גם הכמות של דאוטריום (צורת מימן כבדה) והעובדה שהיקום היה צפוף יותר בעבר לא הסבירו טוב על ידי המצב היציב.

לכן היום רוב המדענים תומכים ברעיון של המפץ הגדול ולא במודל המצב היציב.