האימפריה העות'מאנית שלטה בירושלים כ-400 שנים, מ-1517 עד 1917. במשך רוב התקופה מספר התושבים נשאר בין 8,000 ל-10,000, בדומה לערים כמו עכו ועזה. החלוקה הדתית הייתה כ־20, 25% יהודים, כ־30% נוצרים ושאר התושבים מוסלמים. העיר הייתה מוקפת חומה, ולא היה בטוח לגור מחוץ לה, לכן שטח העיר נשאר קבוע. כשהאוכלוסייה גדלה, עלתה הצפיפות, כלומר יותר אנשים במרחב קטן. מאז סוף התקופה הצלבנית ירושלים השתמרה יחסית; הממלוכים בנו בתי מדרש רבים (בתי לימוד). הסולטן סולימאן המפואר שיקם את החומה, אבל עד כיבוש מצרים ב-1831 השינויים היו קטנים והגבלו בעיקר לתחזוקה. השלטון המקומי נוהל על ידי פחה (פחה = תואר של מושל), ולעיתים נוהל בצורה של ניצול שהפחיתה את תחושת הביטחון של התושבים.
האימפריה העות'מאנית שלטה בירושלים 400 שנה, מ-1517 עד 1917. בעיר היו כ-8,000 עד 10,000 אנשים, כמו בעכו ועזה. בערך 20, 25% היו יהודים, כ-30% נוצרים, והשאר מוסלמים. ירושלים הייתה מוקפת חומה. לא היה בטוח לגור מחוץ לחומות, לכן העיר לא התרחבה. כשהתושבים גדלו, העיר נהייתה צפופה (צפוף = הרבה אנשים במקום קטן). הממלוכים בנו הרבה בתי מדרש (בית מדרש = מקום ללמוד). הסולטן סולימאן שיפץ את החומה. עד 1831 לא קרו שינויים גדולים. המושלים המקומיים, שנקראו פחה (פחה = מושל), לא תמיד נתנו ביטחון לתושבים.