בין 1852 ל-1870 הוביל נפוליאון השלישי עם הברון ז'ורז'-אז'ן אוסמן מהלך חזק לשיקום פריז. התוכנית שינתה את מראה הרחובות, בנתה שדרות רחבות, פארקים ומערכות מים וביוב, והפכה את העיר למה שמכירים היום.
מרכז פריז של ימי הביניים היה צפוף, עם רחובות צרים ותנאי היגיינה גרועים. רעיונות מאז המהפכה הצרפתית והחשש ממחלות, כמו כולרה, דחפו לשינוי. תיאוריות התקופה דיברו על "מיאזמה" (רעיון שהמחלה נובעת מאוויר רע), ולכן רצו לפתוח רחובות לרווחת האוויר והתנועה.
נפוליאון השלישי שאף להפוך את פריז לבירה מודרנית ודאג למימון ולתמיכה מדינית. הוא מינה את אוסמן כמושל מחוז הסן. אוסמן היה מנהל שיטתי שקיבל סמכויות רחבות לביצוע השיפוצים.
המדינה הובילה את התכנון, אבל יזמים פרטיים ובנקים מימנו וביצעו עבודות רבות. הרעיון היה לשלב תכנון ציבורי עם השקעות פרטיות לטובת העיר והתעשייה.
המדינה הפקיעה קרקעות שנדרשו לשיפוץ. "הפקעה" פירושה לקיחת קרקע פרטית לטובת הציבור, בתמורה לפיצוי. כ-300,000 איש הועברו לשכונות שמחוץ למרכז. מבנים ישנים נהרסו ושדרות חדשות נבנו עם מערכות מים, גז וביוב.
אוסמן ניצל חוקים וצוויים חדשים כדי לקבוע את רוחב הרחובות, מראה חזיתות הבתים וכללי בנייה אחידים. זה יצר חזות עירונית מסודרת ואחידה.
התוכנית התבצעה בהיקף עצום: בין השנים 1852 ל-1872 נהרסו אלפים רבים של בניינים ונבנו אחרים במקומם. חלק מהפרויקטים המשיכו גם לאחר פיטוריו של אוסמן.
אוסמן סלל שדרות רחבות מאוד, שחיברו אזורים שונים של העיר. השדרות הללו הפכו לעמוד השדרה של פריז המודרנית.
נבנו צירים ארוכים שפעלו כשדרות מהמרכז אל הפרברים. רחובות ישנים וסמטאות נהרסו כדי ליצור קווים ישרים שניתן לעבור בהם בקלות.
אוסמן המשיך והרחיב שדרות קיימות ויצר קישוריות טובה יותר בין חלקי העיר השונים, כולל גישה לשכונות כמו האופרה.
בשנות השישים של המאה ה-19 נבנו גם צירים רחבים ברבעים החיצוניים כדי לחבר את הפרברים החדשים לעיר.
מפגשים בין שדרות יצרו כיכרות חדשות, כמו כיכר שאטלה וכיכר הרפובליקה, שהפכו לצמתים עירוניים חשובים.
אוסמן קידם בניית תחנות רכבת גדולות, כגון גאר דה ליון וגאר די נור. הוא חיבר בין המסופים לבין שדרות מרכזיות בעיר.
בתקופה זו נבנו מבנים חשובים ומפנקים, כמו האופרה של גרנייה. המונומנטים הוצבו בקצות שדרות כדי להבליט אותם בפרספקטיבה העירונית.
נבנו מערכות אספקת מים וביוב חדשות. המהנדס בלגראן הוביל בניית אמות מים ואקוודוקטים שהביאו מים נקיים לעיר והקימו מאגרים גדולים.
אוסמן וצוותו יצרו פארקים וגנים ציבוריים חדשים, כמו פארק מונסורי ובוט שומון. הגנים העניקו לתושבים מקומות לנופש ולמנוחה.
היו מתנגדים שטענו שהעבודות יצרו מונוטוניות, שחיתות וספקולציות קרקע. חלק ראו בכך גם צעד פוליטי לחיזוק השליטה בעיר.
מבקרים טענו שהשדרות הרחבות מיועדות גם לניידות צבאית ולשליטה על המחאות. עם זאת, השיפוצים כללו גם תשתיות היגייניות ותכנון חיבורים תחבורתיים.
שיפוצי אוסמן שינו את הרכב התושבים. שכונות שהיו מעורבות מבחינה חברתית נפרדו; הבורגנות התקבצה במרכז והעוני נדחק למעטפת העיר.
המימון הגדול גרר חובות כבדים. עד 1870 נוצר חוב שערעער את אמון הציבור. הביקורת הכספית תרמה בסופו של דבר לפיטוריו של אוסמן.
התוכנית שיפרה תשתיות, הפחיתה מגפות ושינתה את דמות העיר. סגנון החזיתות האוסמני נשאר סימן ההיכר של פריז. מאוחר יותר צמחו תנועות בנייה חדשות שהגיבו על המודל האוסמני, אך השפעתו ניכרת עד היום.
במחצית השנייה של המאה ה-19 שינו נפוליאון השלישי והברון אוסמן את פריז מאוד. הם בנו שדרות רחבות, פארקים ומערכות מים וביוב.
מרכז העיר היה צפוף ומלוכלך. חששו ממחלות, לכן רצו לפתוח רחובות ולשפר את היגיינה.
נפוליאון השלישי רצה עיר מודרנית. הוא מינה את אוסמן לבצע את התוכנית.
המדינה לקחה חלק מאדמות פרטיות כדי לבנות רחובות. זו נקראת "הפקעה" (לקיחת קרקע לטובת הציבור). אנשים רבים הועברו לשכונות אחרות.
נבנו שדרות רחבות וארוכות. הן מאפשרות תנועה טובה ונראות מרשימות.
נבנו תחנות גדולות כמו גאר די נור. התחנות חיברו את פריז לשאר הארץ.
נוצרו פארקים חדשים, כמו פארק מונסורי. עצים וגנים נתנו לתושבים מקום לשחק ולנוח.
הקימו צנרת מים וביוב טובה יותר. מהנדסים בנו אקוודוקטים להבאת מים נקיים.
חלק מהאנשים התלוננו. אמרו שהתוכנית יקרה ושהיא הזיזה עניים החוצה מהמרכז.
השיפוצים הפכו את פריז לעיר מודרנית ונעימה יותר. היום רואים בעיר שדרות רחבות, בתי אבן ופארקים שנבנו אז.
תגובות גולשים