תלמוד

תלמוד היא סגנון לימוד שצמח בתקופת האמוראים, החכמים שפעלו אחרי חתימת המשנה בתחילת המאה ה-3. המילה "תלמוד" במקור בתנאים (החכמים שאחריו נכתבה המשנה) משמעותה לימוד, עיון ופירוש. התלמוד בנוי בעיקר כפירוש ודיון על המשנה והברייתות.

שני מרכזים שונים פיתחו שתי גרסאות: תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. התלמוד הבבלי נוצר בישיבות בבל והתלמוד הירושלמי נוצר בארץ ישראל. למרות ששני התלמודים מבוססים על אותה משנה, הם שונים בשפה, בתוכן ובהיקף. התלמוד הבבלי נפוץ יותר ונחשב סמכות הלכתית מרכזית בדורות שאחריו.

התלמוד הבבלי נקרא גם "גמרא", מילה בארמית שפירושה תלמוד או השלמה של הידע שבעל־פה. עם הזמן הביטוי "גמרא" הפך לשם הלגיטימי לתלמוד הבבלי בקרב הלומדים.


שני המרכזים, ארץ ישראל ובבל, פיתחו מסורות לימוד נפרדות. לאחר סיום עריכתם של שני התלמודים, התלמוד הבבלי התקבל ברוב קהילות ישראל כספר ההלכה המרכזי. חוקרים מציינים כמה סיבות: עריכה יסודית של התלמוד הבבלי, תוספת עבודתם של הסתמאים והסבוראים (עורכים ומגלי הלכות שבאו אחרי האמוראים) והשפעת גאוני בבל (מנהיגי ישיבות בבבל) שחיזקו את מעמדו.

נימוק הלכתי מקובל להעדפת הבבלי הוא שגם בגלל שהוא נחתם אחרי הירושלמי, המחשבה הייתה "הלכה כבתראי", כלומר ההלכה תתקבל לפי מה שנחתם אחרון.


התלמודים אינם מקבצי הלכות מאורגנים. הם רושמים דיונים של בתי־מדרש בסגנון אסוציאטיבי. הדיון התלמודי נע סביב משנה בודדת ולעיתים שרבבו בו נושאים אחרים. שיטת הדיון נקראת גם "שקלא וטריא", סוג של ויכוח תלמודי שבו בודקים טענות וניגודים.

הסגנון הלא־מנוסח והמעברים בין הלכה לאגדה דורשים מיומנות גבוהה כדי לשלוט בסוגיות. לכן נכתבו חיבורים רבים שמסבירים ומפרשים את התלמוד.


לימוד תלמוד נחשב למרכזי ביהדות. הלימוד תופס חלק גדול מזמן הלימוד בישיבות ובקבוצות לומדים. הלימוד קשה לעיתים בגלל התמציתיות, השימוש בארמית, חוסר סימני פיסוק ושילוב מונחים מקצועיים. כדי להבין לעומק יש צורך בעיון בספרי פירוש שנכתבו על־ידי גאונים, ראשונים ואחרונים.

תלמוד ירושלמי נלמד פחות מתלמוד בבלי. הוא מקבל מקום יותר לתיאוריה ועיון ופחות לפסיקה הלכתית מעשית.

חכמים כמו הרמב"ם הכירו בקושי זה. הרמב"ם כתב את המשנה תורה כדי לסדר ולהגיש את ההלכות בצורה ברורה, וכך להקל על הלומדים המעשיים.

לימוד התלמוד נחשב גם כאחד משלושת ענפי הלימוד שבן־אדם צריך לחלק ביניהם לצד מקרא ומשנה, ולעיתים טענו חכמים כי יש להעדיף את עיסוקו בגלל השילוב שבו של מקרא, משנה ולימוד הלכתי.

התלמוד הוא ספר של לימודים ודיונים שחובר אחרי המשנה. המילה "תלמוד" אומרת לימוד ופירוש. התלמוד מסביר את דברי המשנה.

יש שני תלמודים מרכזיים. אחד בנקרא "תלמוד בבלי". השני נקרא "תלמוד ירושלמי". התלמוד הבבלי נלמד יותר והוא מוכר יותר בקרב רוב הקהילות.

התלמוד הבבלי נקרא גם "גמרא". גמרא היא מילה בארמית שפירושה השלמת הידע.


התלמוד הוא לא ספר חוקים מסודר. הוא מקבץ שיחות ודיונים של תלמידים ומורים. הדיון לעיתים קופצני ועובר בין נושאים. יש שם גם סיפורים ועקרונות הלכתיים.

ללמוד תלמוד קשה, כי יש בו משפטים קצרים, ארמית ומילים מקצועיות. לכן יש ספרים שמסבירים אותו.


הלימוד בתלמוד חשוב ליהודים ומתקיים בישיבות ובבתי־מדרש. חכמים כמו הרמב"ם ניסו לקצר ולסדר את ההלכות, כדי שיהיה קל יותר להבין מה לעשות בחיי יום־יום.