תפילת מנחה

תפילת מנחה היא התפילה היומית שנאמרת בשעות הצהרים, מתחילה חצי שעה אחרי חצות היום (בהגדרה של "שעות זמניות") ונמשכת עד שקיעת החמה. היא תוקנה בתקופת בית שני ובמקורה קשורה לקרבן התמיד של אחר הצהריים, שהוחלף בתפילה אחרי חורבן המקדש. לפי המסורת, יצחק אבינו תיקן את תפילה זו, המילה "שיחה" בתיאורו פירושה תפילה.

התלמוד רואה במנחה זמן מיוחד של "עת רצון", שעה שבה התפילות מקבלות ביעילות. הסיפור על אליהו בהר הכרמל, שבו אליהו התפלל בזמן עלות המנחה ונענה מיד, משמש להדגשה זו. המנחה גם מייחדת את היום בכך שהיא מקטעת את רצף הפעילות ומזכירה את המפגש עם האל באמצע היום.

זמן המנחה נפתח מחצי שעה אחרי חצות היום לפי חלוקת השעות הזמניות, ונמשך עד שקיעת החמה.

הטווח מ־6.5 שעות זמניות עד 9.5 שעות זמניות נקרא "מנחה גדולה". מהזמן הזה ועד סוף זמנה נקרא "מנחה קטנה". יש שכותבים שיש להעדיף להתפלל מנחה קטנה, אך פוסקים אחרים מאפשרים גם מנחה גדולה לכתחילה. במקומות רבים מתפללים מנחה קרוב לשקיעה, ואנשים במקום עבודה נוהגים להתפלל מנחה גדולה בהפסקת הצהריים.

יש מחלוקת בין חכמים על סוף הזמן: לפי רבי יהודה זה לפני "פלג המנחה" (כשעה ורבע זמנית לפני השקיעה), לפי חכמים מותר עד השקיעה. בתלמוד מקובל שאפשר לנהוג לפי אחת מהשיטות. לאחר השקיעה יש "בין השמשות", זמן מעורב שנחשב ספק יום וספק לילה; בהלכות דרבנן מקלים בו, ולכן בתפילת מנחה מדרבנן אפשר להתפלל גם בו.

תוספות מסבירים שהשֵם "מנחה" קשור למנחת החביתין שהוקרבה קרוב לתמיד הערב. פירושים אחרים מציירים את המילה כמונח לזמן היום.

בפתיחת מנחה מצויים הבדלים לפי נוסח: רבים מהספרדים והקהילות העתיקות מוסיפים פרקי תהילים, פרשות כמו העקדה, קורבן התמיד, ופיטום הקטורת, קטע הקשור לקטורת שבמקדש. ברוב אשכנז לא מוסיפים קטעים אלה, ומתחילים ישירות במזמור "אשרי יושבי ביתך".

לאחר "אשרי" נתקדם לקדיש וחזרת שליח הציבור. בלב התפילה עומדת תפילת העמידה, השמונה עשרה (תפילת שמונה עשרה), שלעתים נאמרת בלחש. חזרת הש"ץ היא חזרת שליח הציבור בתפילה במילים בקול רם.

בקהילות מסוימות מקצרים את החזרת ש"ץ במנחה. בנוסחים אחרים ממשיכים את חזרת הש"ץ במלואה, ולעתים נדירות דנו בכך חכמים כמו ר' יוסף קארו.

במנחה, בדרך כלל אין נשיאת כפיים לברכת כהנים. הסיבה ההלכתית היא חשש שהכהנים שתו יין, והדבר פוסל אותם מברכה. בתעניות ובמקומות בהם המנהג שונה, ישנם הבדלים האם נושאים כפיים במנחה.

לאחר חזרת הש"ץ נהוגים קטעי תחנון (תפילות בקשה וסליחה). המנהגים חלוקים לגבי הוספת וידוי ושלוש עשרה מידות. אם מנחה נמשכת סמוך לשקיעה, יש קהילות שמושמיטות את התחנון או מקצרות אותו. לאחריו נאמרים קדיש ואחר כך לעתים מזמורים מסוימים לפי נוסח הקהילה.

בתעניות מקובל סדר מיוחד: הנחת תפילין אצל חלק מהקהילות, קריאת התורה או הפטרת תענית, חזרת הש"ץ עם ברכת כהנים לעתים, ואמירת קטעים נוספים כגון "אבינו מלכנו" לפי מנהג הקהילה.

מנחה של שבת שונה במקצת ממנחה יומי, בשינויים בנוסח, בקריאת התורה ובפסוקים שנאמרים אחריה. המנהגים והנוסחים משתנים בין עדות ישראל.

נוהגי הקהילה, נוסח (ספרד, אשכנז, תימן ועוד) ומועד (שגרתי, תענית, שבת) קובעים רבים מפרטי הסדר והמוספים בתפילת המנחה.

תפילת מנחה היא התפילה של אחרי הצהריים. היא מתחילה חצי שעה אחרי חצות היום לפי חלוקת שעות מיוחדת.

בעבר היה במקום זה קרבן במקדש. אחרי חורבן המקדש התפילה החליפה את הקרבן.

התלמוד אומר שמנחה היא "עת רצון". זה זמן שבו התפילות יכולות להתקבל טוב.

יש שני חלקים לזמן המנחה: "מנחה גדולה" ו"מנחה קטנה". מנחה גדולה היא מוקדם יותר. מנחה קטנה היא קרוב יותר לשקיעה.

יש מחלוקת מתי בדיוק מסתיימת המנחה. חלק אומרים לפני שקיעה קלה, וחלק עד השקיעה עצמה.

בפתיחה רבים אומרים את המזמור "אשרי יושבי ביתך". באמצע התפילה אומרים את השמונה עשרה. השמונה עשרה היא התפילה המרכזית.

חזרת הש"ץ היא כאשר חזן חוזר בקול חלקים מהתפילה. בידיים של חלק מהקהילות מקצרים את החזרה במנחה.

במנחה בדרך כלל אין ברכת כהנים. יש חשש שהכהנים שתו יין, והדבר מונע מהם לברך. אחרי חזרת הש"ץ אומרים לעתים תחנון. תחנון הוא קטע של בקשת סליחה.

יש הבדלים לפי קהילות: ספרדים, אשכנזים ותימנים עושים דברים קצת שונים. בתעניות ובשבת יש סדרים מיוחדים.

מנחת שבת שונה במקצת מהמנחה בימי חול. קוראים בה פרשות נוספות ויש שינויים בנוסח.