תקליט (גם: אריך-נגן, תקליט ויניל, אלבום מוזיקה) הוא מדיום אנלוגי להקלטה ולהפצה של מוזיקה. הוא דסק שטוח שמסתובב; על פניו חרות חריץ ספירלי מהשוליים אל המרכז. המחט עוקבת אחרי החריץ וקולטת תנועות אופקיות עדינות, שהופכות לצלילים דרך פיק-אפ ומערכת הגברה.
התקליט והגרמופון הומצאו בארצות הברית על ידי אמיל ברלינר (יליד הנובר) ופוטנט נרשם ב־12 בנובמבר 1887. רבים מהתקליטים יוצרו מפוליוויניל כלוריד (PVC), חומר פלסטי שאליו נהוג להתייחס בקיצור כ"ויניל".
ההקלטה המסחרית הראשונה התרחשה ב־1895. התקליטים הראשונים נעשו מחומרים דמויי גומי, ובהמשך הוחלף החומר בשלאק (חומר דמוי שרף). מאז 1898 הופקו תקליטי לחיצה מסחריים, ובמשך שנים רבות נפוצה מהירות של 78 סל"ד (סיבובים לדקה). ב־1948 הציגה חברת קולומביה את תקליט ה-Long-Playing במהירות 33⅓ סל"ד; הוא איפשר זמן נגינה ארוך יותר לכל צד והפך לפורמט הסטנדרטי עד שנות ה־80.
לתקליט שני צדדים, ובכל צד חריץ ספירלי יחיד המכיל "פיתולים" (שינויים קטנים בעומק/כיוון). המחט עוקבת אחרי החריץ. תנועות המחט מומרות לאותות חשמליים בפיק-אפ, שמגברים אותם ומשמיעים דרך רמקולים.
בשנות ה־30 פותחו תקליטים סטראופוניים, שבהם יש שני ערוצי שמע, "שמאל" ו"ימין". סטראו נותן תחושת מרחב כי כל ערוץ נשמע מרמקול שונה. בתקליט סטראו החריץ מקודד גם תנועות אנכיות וגם אופקיות, כך שמקול מודרני יכול ללקט שני הערוצים בו־זמנית. תקליטים מונו (מונופוניים) הכילו ערוץ יחיד.
בתהליך הייצור חורטים את הקול על דיסקת אלומיניום מצופה כלוריד הכסף. הציפוי משמש כתבנית, ומכבש חם לוחץ גוש PVC מול הכתבנית כדי ליצור את התקליט הסופי.
בעבר שודרו ברדיו הרבה הקלטות על תקליטים, כולל תקליטים מיוחדים שנחרטו באולפן. לפני הופעת ה-LP היה צריך לפעמים להשתמש במספר רב של תקליטים לשידור יצירות ארוכות. עם הזמן ואמצעי ההקלטה החדשים השתלבו שידורים מוקלטים בארכיון ובשידור החוזר.
בשנות ה־80 החל המעבר לתקליטורים (CD), שהיו דיגיטליים ונוחים יותר. בתחילת המאה ה־21 נרשמה עלייה מחודשת בפופולריות של התקליטים. מאז 2007 נקבע שבת השלישי של אפריל כיום התקליט (Record Store Day), והחגיגות החלו ב־2008 בארצות הברית והתרחבו לעולם. היום עדיין מיוצרים תקליטים, ישם חנויות משומשים ואתרים למסחר בתקליטים, וחלק מחובבי המוזיקה והדי-ג'יים מעדיפים את הצליל האנלוגי וחוויית הוויניל.
תקליט הוא דיסק שמנגן מוזיקה. על פניו יש חריץ ספירלי שהמחט הולכת בו.
התקליט הומצא על ידי אמיל ברלינר ב־1887. תקליטים רבים נעשו מפלסטיק שנקרא ויניל (PVC). המחט קוראת את התנועות בחריץ ויוצרת צלילים.
בתחיל היו תקליטים מחומרים קשים. אחר כך ייצרו תקליטים "78" שעסקו במהירות גבוהה. ב־1948 הופיע תקליט אריך-הנגן (LP) שאפשר לנגן הרבה שירים בכל צד.
לתקליט שני צדדים. החריץ מוביל מהשוליים אל המרכז. המחט יושבת על החריץ ומניעה את הצליל.
תקליט סטראו נותן צליל משמאל וימין. זה גורם למוזיקה להישמע כמו בחדר.
מכינים כתבנית על דיסקת מתכת. דוחסים פלסטיק חם מול הכתבנית כדי לייצר תקליט.
התקליטים פחות נפוצים היום, אבל די-ג'יים וחובבי מוזיקה עדיין אוהבים אותם. יש יום מיוחד שנקרא יום התקליט בו חנויות חוגגות.
תגובות גולשים