'''תקן הזהב''' היא מדיניות מוניטרית - מערכת כללים בנוגע לכסף והאופן שבו הוא מוערך - שבה ערך המטבע מקושר לכמות קבועה של זהב. בהגדרה פשוטה, כל הנפקת כסף צמודת, בדרך כלשהי, להיצע הזהב של המדינה. לאורך ההיסטוריה סווגו כמה גרסאות של התקן, בולטות מהן: "התקן הקלאסי" (בערך 1871, 1945) ושיטת ברטון־וודס (1945, 1972). מאז הוכנסה השיטה לשימוש מועט במאה ה־21, אם כי יש קבוצות כלכליות התומכות בהשבתה.
העיקרון המרכזי הוא ההמרה - האפשרות להמיר שטר כסף בכמות זהב קבועה. המונח "הילך חוקי" פירושו הכסף שהממשלה מכריזה כתקף לתשלומים. ישנן שתי צורות המרה: המרה פנימית - אזרח רגיל יכול להמיר, והמרה חיצונית - רק בנקים מרכזיים יכולים להמיר.
המטרות של תקן הזהב היו בעיקר להגביל אינפלציה (עלייה כללית במחירים) על־ידי מניעת הרחבה בלתי מרוסנת של היצע הכסף, ולייצב שערי חליפין בין מדינות על ידי עיגון לערך זהב שנחשב יציב יחסית.
הזהב שימש ביחד עם סיבות מעשיות: נדירות, עמידות ואחידות. הוא אינו מקלף או מחליד, קל לזהות אותו על־פי צבעו ומשקלו, וקשה להגדיל בקלות את הכמות שלו. לכן סוחרים ושווקים רבים בחרו בו כאמצעי שמירת ערך ותשלום רחב היקף. שטרות נוצרו כדי להקל על הובלה ואחסון הזהב ולהפחית סיכונים.
בהיסטוריה נעשה שימוש בתחילה בכסף (המתכת כסף) לפני כ-4,000 שנה. מטבעות זהב הופיעו רשמית מהמאה השביעית לפנה"ס. ברומא הוטבעו האאוראוס והסולידוס, שהיו נפוצים במידות גדולות. הביזנטים המשיכו את המסורת עם הבזאנט. העולם המוסלמי הטביע את הדינר הזהב, והמטבעות הללו שימשו מסחר נרחב לאורך מאות שנים.
בשנת 1284 ונציה הטביעה את הדוקאט, שהפך לסטנדרט האירופי במשך מאות שנים. בתקופת גילוי אמריקה מצאה ספרד מאגרים גדולים של זהב והמטבעות הספרדיים, כמו הדובלון, הפכו למקובל ברחבי העולם החדש. גם המטבע הספרדי שמש פעמים רבות כבסיס לדולר האמריקאי.
במאה ה־18 וה־19 התחילו ניסיונות לארגן את ההמרה זהב־כסף באופן מרכזי. אייזק ניוטון הציע יחס המרה ב־1717, וחוק בריטניה ב־1844 קבע את שטרות בנק אנגליה כמגובים בזהב.
בארצות הברית נקבע תקן הכסף תחילה סביב המטבע הספרדי, וניסיונות לייסד תקן דו־מתכתי (זהב וכסף יחד) התנהלו לאורך המאה ה־19. משברים, גילויים של מרבצי כסף ושינויים כלכליים השפיעו על יציבות השיטה.
לאחר איחוד גרמניה ולידתו של הרייכסמארק, החלה הפצת התקן הבינלאומית. מדינות רבות אימצו את התקן בסוף המאה ה־19, וחיבור זה של מטבעות לערך זהב יצר שערי חליפין יציבים יחסית.
לאחר שהתקן גרם לעיתים לירידה בביקושים ולמיתונים, צצו דרישות לשיטות חלופיות. הופיעו תנועות שתמכו בשטרות שאינם מגובים בזהב (כסף פיאט - כסף שמבוסס על אמון ולא על מתכת), והדרישה לשינוי גדלה במאה ה־20.
חקלאים ורבים מהאזורים הפריפריאליים ראו בתקן הזהב כבדותו: נדירות הכסף הגבילה את הזמינות להלוואות. בארה"ב התגבשה התנגדות פוליטית משמעותית, שבאה לידי ביטוי בבחירות ובנשיאים שדגלו בכסף קל יותר.
המשבר של שנות ה־20 וה־30 (השפל הגדול) הוביל מדינות רבות לנטוש את התקן. ברטון־וודס נשען על הזהב עד שנות ה־60 וה־70. ב־1971 בוצע פיחות של שער ההמרה של הדולר וזה הוביל להתמוטטות המערכת. באוקטובר 1973 בוטל תקן הזהב של הדולר, וסופה של התקופה המוניטרית המוכרת בתור ברטון־וודס הושלם.
למרות הנטישה, הזהב נשאר כיום כלי השקעה, אמצעי גידור ואבן השוואה תאורטית בדיונים כלכליים. יש קולות שממליצים לשוב לתקן, בטענות שהזהב מקבע ערך ומונע אינפלציה, אך הדיון סביב החזרה נותר שוללי ברוב הזרם המרכזי של הכלכלה.
'''תקן הזהב''' אומר שמטבעות קשורים לכמות זהב קבועה. זה אומר שכל שטר או מטבע יכול להיות מוחלף בכמה זהב שנקבע מראש.
הזהב נדיר, בוהק ולא מחליד. לכן אנשים לאורך ההיסטוריה חשבו שהוא טוב לשמירת כסף.
לפני המון שנים השתמשו בכסף ומתכות כדי לסחור. ברומא היו מטבעות זהב חשובים. בוונציה הטביעו דוקאט מפורסם. בספרד הטביעו דובלונים, והם שימשו בסחר בין יבשות.
במאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 מדינות קבעו שהכסף ידעודד לזהב. זה עזר לשערי מטבע יציבים.
חקלאים רבים לא אהבו תקן זהב. הם חשבו שכסף כזה יקר וקשה להשיג. הם רצו כסף קל יותר להלוואות.
במאה ה־20 מדינות רבות הפסיקו להשתמש בזהב כבסיס לכסף. בשנת 1971 התחילו לשנות את ההמרה ובשנות ה־70 סופו של תקן הזהב בעולם המודרני. היום הזהב עדיין קיים כהשקעה ושמירת ערך.
תגובות גולשים