תרבות ההיפ הופ

«תרבות ההיפ הופ» החלה אצל נוער אפרו-אמריקני ולטיני בניו יורק והגיעה לעולם. ארבעת היסודות שלה הם: גרפיטי, די ג'יינג (DJing, ניגון ומניפולציה של תקליטים), ראפ/רפרופ (rapping, דיבור מוזיקלי) וברייקינג (ריקוד אקרובטי, גם נקרא ברייקדאנס או פופינג).

גרפיטי הוא ביטוי אמנותי ולעתים גם סימון גבולות של כנופיות רחוב. בדרך כלל מציירים אותו שלא כחוק על רכוש ציבורי. לגרפיטי יש גם מימד של מחאה חברתית; לדוגמה, לפני מלחמת המפרץ השנייה הוזמנו אמני גרפיטי לצייר על קיר מיוחד כביטוי נגד המלחמה.

ברייקדאנס הוא ריקוד אקרובטי ומהווה אחד היסודות של ההיפ הופ. בריקוד יש מהלכים שנקראים Power moves, תנועות אתלטיות מאוד. כל רקדן בוחר סדר וסגנון משלו ויוצר הופעה ייחודית.

ראפ הוא הדיבור המלודרי שמלווה מוזיקת ההיפ הופ. הוא כולל גם ביטבוקס, הדמיית כלי הקשה בקול. למוזיקת ההיפ הופ קשר למסורות מוזיקליות של אפרו-אמריקנים, ובמרכזן עומדת המורשת של הדאב (Dub) מג'מייקה. בדאב כלי ההקשה הופרדו והודגשו, ובהמשך הוסיפו עליהם מילים. מסורת זו התפתחה לג'אנרים כמו רגאיי ולבסוף השפיעה על ההיפ הופ בארצות הברית.
יש סוגים שונים של ראפ, ראפ פוליטי, ראפ שמלווה בג'אז, ראפ אלטרנטיבי ועוד. הגנגסטה ראפ, שבמרכזו תיאורים של מעורבות בפשע, הפך לפופולרי במיוחד.

המושג די ג'יי (Disc jockey) מתאר אדם שבוחר וניגן מוזיקה מוקלטת עבור הקהל. בתחילה המונח שימש גם לשדרני רדיו. בהיפ הופ הדי ג'יי משתמש בקטעים מקודמים, משנה את המהירות שלהם, חוזר על קטעים ומוסיף אפקטים כמו סקראצ'ינג. תרבות הדי ג'ייז התפתחה בעיקר בברונקס, ניו יורק. די ג'יי קול הרק, מהג'מייקה, ניגן במסיבות רחוב בשנות ה-70 והיה דמות מרכזית בשינוי ובפיתוח הטכניקות שהפכו את ההיפ הופ לתרבות עולמית. עם הזמן הופיעו ה-MC, אלה שדיברו וחרזו מעל המוזיקה, תחילה בהצגות קהל ובסופו של דבר בעלילות מילוליות מורכבות. בשנות ה-80 וה-90 ההיפ הופ עבר ממעגלים מקומיים אל המיינסטרים העולמי.

היפ הופ התחיל בניו יורק אצל בני נוער אפרו-אמריקנים ולטינים. יש לו ארבעה חלקים מרכזיים: גרפיטי, די ג'יי, ראפ וברייקינג.

גרפיטי זה ציורים על קירות. זה אומנות ולעתים גם דרך להראות מחאה. לרוב הציורים נעשים בלי רשות.

ברייקדאנס הוא ריקוד אקרובטי. הרקדנים עושים תנועות חזקות ומהירות.

ראפ זה דיבור מוזיקלי שזורם על קצב. יש בו גם ביטבוקס, חיקוי כלי הקשה עם הפה. היפ הופ קיבל השראה מקולות ומקצבים של אפרו-אמריקנים וממוזיקה מג'מייקה שנקראת דאב. משם פותחו סגנונות כמו רגאיי ואז הגיעו גם המילים של הראפ.

די ג'יי בוחר ונגן מוזיקה מוקלטת. בהיפ הופ הדי ג'יי משחזר קטעים, משנה מהירות ומוסיף קולות כמו סקראצ'ינג. תרבות הדי ג'ייז גדלה בברונקס, שם היו מסיבות רחוב עם ריקוד וראפ.