תשעה באב

תשעה באב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים.

הצום הזה נחשב החמור מבין הצומות לזכר חורבן בית המקדש. הוא נמשך משקיעת החמה שלפניו ועד צאת הכוכבים שלמחרת. בתענית נוהגים לשבת על הרצפה, להימנע מלימוד תורה רגיל, ולקרוא בציבור את מגילת איכה. אם ט' באב חל בשבת, הצום נדחה ליום י' באב.


הצום מוזכר בספר זכריה ומקושר למסורת על חורבן ובורות העם. המסורת מתארת אירועים שונים שהתחוללו סביב יום זה והובילו לגלות העם.


לפי חז"ל האירועים שהובילו לקבעון היום כוללים את חטא המרגלים שהוביל לעונש של נדודים במדבר, וכן את חורבן בית המקדש הראשון והשני. חורבן הבית הראשון קשור למצור של נבוכדנצר ולגלות בבל. חורבן הבית השני אירע בתקופת המרד הגדול על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה.


במאה ה־2 לספירה נפלה ביתר, אחרי מרד בר כוכבא. לאחר מכן נחרשה ירושלים, כלומר עיברו את אדמתה כדי שלא תיבנה שוב, לפי דיונים מסורתיים ומחקריים.


בליל היום ובמהלכו נאמרות קינות, פיוטים שמתאבלים על החורבן ואסונות נוספים. נוסחי הקינות משתנים בין עדות; בקהילות רבות מוסיפים קינות על אסונות מאוחרים, כולל גלויות ושואה.


תשעה באב נקבע במשנה ובתלמוד לאחר חורבן בית שני. הצום כולל "חמשת העינויים" בדומה ליום כיפור: הימנעות מאכילה ושתייה, הימנעות מרחיצה מלאה, איסור מריחה בשמן, איסור נעליים מעור, ואיסור מקיימות יחסי מין. מנהגי אבלות נוספים הם איסור לימוד תורה רגיל וישיבה על הארץ.

הלכות משנה בין הקהילות: חלק מהקהילות נמנעות מעשייה ומלאכה עד חצות היום; אחרים מתירים עבודה בהתאם למנהג המקומי. לאחר חצות היום מקלים בחלק ממנהגי האבלות.


בתי כנסת מעמעמים את האור, מדי הקראת מגילת איכה מלווה בקינות שונות. יש מחלוקות על ברכות מסוימות, על הנחת טלית ותפילין בשחרית, ועל מועד אמירת הקינות. בחלק מהקהילות לא מניחים טלית ותפילין בשחרית, אלא במנחה.


במדינת ישראל תשעה באב משפיע גם על המרחב הציבורי: יש איסורים מקומיים לפתיחת בתי עינוגים, שידורי טלוויזיה מותאמים, וחלק מהמוסדות סגורים או עם חופשה לעובדים. קיימים ויכוחים ציבוריים בין דתיים לחילונים על אופיו הציבורי של היום.

פעילות ציבורית כוללת תפילות המוניות בכותל המערבי, קריאת איכה, וקיום אירועים תרבותיים־חינוכיים. מאז שנות ה־90 מתקיימות גם יוזמות של דיאלוג בין דתיים וחילונים, ופרויקטים ציבוריים כמו "הלילה לא לומדים תורה" בכיכר רבין.


קהילות יהודיות מודרניות מגיבות שונה: האורתודוקסיה שומרת על המנהגים המסורתיים, הקונסרבטיבית מקילה במנהגים, והרפורמית שינתה או התאימה חלק מהמנהגים. למרות השינויים, תשעה באב נשאר יום זיכרון לאחדות האבל על חורבן ובחינת גורלם ההיסטורי של העם.

על פי המסורת, לאחר בוא המשיח ובניין בית המקדש השלישי, תשעה באב יהפוך ליום של שמחה.

תשעה באב הוא יום שישראלים ויהודים מתאבלים בו.

הצום מתחיל בערב ונמשך עד הלילה הבא. בצום לא אוכלים ולא שותים. (צום = לא לאכול ולא לשתות.)


פעם נשבר בית המקדש הראשון ועם ישראל נאלץ לעבור גלות.


שוב נחרב בית המקדש השני בידי הרומאים. זה אירוע עצוב מאוד בהיסטוריה.


יש חוקי אבלות דומים ליום כיפור: לא לאכול ולא לשתות, לא להתרחץ כמו בדרך־הרגיל, לא לשים שמן על הגוף, לא ללבוש נעלי עור, ולא לקיים יחסי-מין.


ישיבה על הרצפה היא מנהג אבלות. רבים קוראים את מגילת איכה, שירה עצובה על חורבן ירושלים. ביום הזה גם רבים שותקים ומזמינים תפילות וקינות.


בישראל חלק מהמקומות סוגרים ומצמצמים שמחות ציבוריות. יש תהלוכות ותפילות בכותל המערבי.

קיים גם וויכוח: חלק רוצים לשמור על היום, וחלק חושבים שהוא לא חייב להשפיע על החיים היומיומיים.

על פי האמונה, כשיבוא המשיח וייבנה בית המקדש השלישי, יום זה יהפוך לשמח.