ء

הַמְזַה (בערבית: همزة) היא סימן דיאקריטי במערכת הניקוד הערבית. צורתו היא ء והוא מייצג את העיצור הסדקי (glottal stop), דומה לעצירה קצרה בקול, כמו האות א' בעברית.

במילה "ישראל" מופיעות שתי מזות: אחת מתחת לאליף ואחת מעל יָא. ההמזה אינה נחשבת לאות מתוך 28 האותיות, אלא לסימן ניקוד. היא יכולה להופיע מעל או מתחת אליף (أ, إ), מעל ואו ויא (ؤ, ئ) או לבדה על השורה (ء).

צורת הסימן נגזרה מצורת האות עין (ع). השימוש בו החל אחרי עריכת הקוראן, כאשר הוסיפו סימנים כדי להבדיל בין אותיות דומות ולסמן תנועות והגייה.

ההמזה נפוצה בכתיב הערבי, אך נדירה בכתיב הפרסי, כנראה בגלל הדמיון בינה לבין הספרה 6 בכתיב הפרסי (۶). בשפות אחרות המשתמשות בכתב הערבי ההמזה עשויה לקבל משמעויות שונות.

הקוראן נכתב בניב מכה, שבו לרוב לא היה קיים העיצור הסדקי במקומות שבהם הוא הופיע בניבים אחרים. במקרים כאלה נהגה במקום עיצור תנועה ארוכה. לדוגמה, המילה رأس (ראש) נכתבה ונאמרה במכה כ־ راس.

כאשר הוספו סימני הניקוד לקוראן, הוכנס סימן קטן של עין (ع) מעל אמות־קריאה כדי לציין שהעיצור הסדקי הושמט. אות זו (ע) סימנה את העיצור הקרוב ביותר בצליל לעיצור שהושמט.

למזה יש חמש צורות אפשריות. הכללים לקביעת הצורה מורכבים, ורוב הכותבים זוכרים את האיות בעל־פה. יחד עם זאת ניתן להכליל ארבעה כללים עיקריים לקביעת הצורה.

ההמזה מייצגת תמיד את המזת אל־קטע (هَمْزَة الْقَطَع), שהוא העיצור הסדקי המלא. קיימת גם המזת אל־וַסְל (هَمْزَة الْوَصْل): היא נהגית כעיצור סדקי בתחילת הביטוי, אך בדרך כלל אינה נהגית באמצעו.

לדוגמה: الْبَيْتُ ٱلْكَبِيرُ (הבית הגדול). ההמזה הראשונה בתחילת הביטוי נשמעת, והשנייה אינה נשמעת. המזת אל־וַסְל נכתבת כאליף הנושאת וַסְלה מעליה (ٱ), אך בכתיב הרגיל הווסלה לרוב מושמטת ונשארת רק האליף (ا). הווסלה נפוצה בתחילית ה־"אל־" ובמילים כמו ابن (בן), اسم (שם) ו־إمْرَأَة (אישה).

המזה (בערבית: همزة) היא סימן קטן בכתב הערבי. צורתו היא ء. הוא מייצג עצירה קצרה בקול. זה דומה לאות א' בעברית.

במילה "ישראל" יש שתי מזות. אחת מתחת לאליף ויש אחת מעל היָא. המזה אינה אות מהרשימה של 28 האותיות. היא יכולה לעמוד על אליף, על ואו, על יָא, או לבד על השורה.

הסימן הגיע מצורת האות עין (ע). הוא התחיל להופיע כשערכו את הקוראן והוסיפו סימנים להבהיר את ההגייה.

בכתיב הפרסי המזה נדירה. הדבר קשור לעובדה שהיא דומה למספר 6 בפרסית.

בניב מכה של הערבית לא היו תמיד את העיצורים האלה. במקום הם הגבילו תנועות ארוכות. כשהוסיפו ניקוד, שמו סימן קטן של עין (ع) מעל כדי להראות שהעיצור הושמט.

יש שתי סוגים חשובים: המזת אל־קטע והמזת אל־וַסְל. המזת אל־קטע נשמעת תמיד. המזת אל־וַסְל נשמעת רק בהתחלה של מילה או ביטוי. בדרך כלל היא לא נשמעת באמצע.

לדוגמה: الْبَيْتُ ٱلْكَبِيرُ, ההמזה הראשונה נשמעת, השנייה לא. ואט־וַסְל כתובה כ־ٱ אך לעיתים נכתבת רק אליף רגילה (ا).