Interior Gateway Routing Protocol

Interior Gateway Routing Protocol (IGRP) הוא פרוטוקול ניתוב מבוסס וקטור מרחק. וקטור מרחק (distance-vector) אומר שכל נתב מודיע לשכניו מה המרחק/מסלול ליעדים ברשת. הפרוטוקול פותח על ידי סיסקו בסוף שנות השמונים עבור רשתות גדולות.

IGRP נוצר כדי להתגבר על בעיות של RIP, כמו הגבלת מספר הקפיצות (hop count) והסתמכות על קריטריון אחד בלבד. IGRP משתמש בכמה קריטריונים לבחירת הנתיב: רוחב פס, אמינות, עומס וזמן השהייה (השהייה = זמן התגובה). מנהל הרשת יכול לבחור אילו קריטריונים למשקל ולשלב אותם כדי לקבוע נתיב מועדף. המקסימום של מספר הקפיצות ב-IGRP הוא 255 (לעומת 15 ב-RIP).

זמני השהייה (hold-down timers) מונעים מצב שבו עדכון חדש יידרס על ידי עדכון ישן בזמן הפצת המידע. כשנתב מזהה שינוי, הוא מדכא עדכונים אחרים לזמן קצר עד שכל הרשת תתעדכן.

הגישה של "אופק מפוצל" מונעת לולאות ניתוב על ידי אי־שליחת מידע חזרה לנתב שממנו הגיע המידע.

ב-poison reverse נתב מודיע לשכניו שנתיב מסוים לא זמין על ידי סימונו כ"אין־סופי". הערך האינסופי בפרוטוקול IGRP הוא 256, ואילו ב-RIP הוא 16. כך נמנעות לולאות ניתוב.

EIGRP הוא פרוטוקול ניתוב מבוסס IGRP של סיסקו. הוא מגיב טוב יותר לשינויים בטופולוגיה ותומך ב-Subnet mask משתנה (VLSM). מספר הקפיצות המרבי בו הוא 224, וזאת משום שראש מסגרת הניתוב גדול יותר. גם EIGRP משתמש באותם פרמטרים לחישוב הנתיב האופטימלי.

IGRP הוא פרוטוקול ניתוב שכתבוה סיסקו בסוף שנות השמונים. פרוטוקול ניתוב אומר לנתבים איך להעביר נתונים ברשת. וקטור מרחק פירושו שכל נתב מודיע לשכניו על מרחק ליעדים.

IGRP הומצא כדי לשפר את RIP. ב-RIP היו מעט קפיצות אפשריות. ב-IGRP אפשר עד 255 קפיצות. זה הרבה יותר.

IGRP בודק כמה דברים כדי לבחור נתיב: רוחב פס (מהירות), אמינות (כמה יציב), עומס (כמה עסוק) והשהייה (כמה מהר מגיע).

כאשר יש שינוי, הנתב מחכה רגע קצר לפני שהוא מקבל עדכונים אחרים. כך המידע החדש לא ייעלם.

הנתב לא שולח חזרה לנתב שממנו קיבל מידע על אותו נתיב. זה מונע טעויות.

אם נתיב נעלם, הנתב אומר לשכנים שהמרחק אליו הוא "אין סוף". את זה קוראים poison reverse. ב-IGRP "אין סוף" הוא 256. ב-RIP זה 16.

EIGRP הגיע אחרי IGRP. הוא מסתדר טוב יותר עם שינויים ותומך במספרי רשת שונים (Subnet mask). המקסימום שלו הוא 224 קפיצות.